יומנות של אורה ראובן

הנמרודים החדשים - תערוכה חדשה - בית האמנים בירושלים

2011-10-26T01:11:00.000-07:00

שמחה להציג:

Nimrod's Descendants

curator: gideon ofrat

אמנים דורשים צדק חברתי

2011-08-13T23:49:00.000-07:00

שביתת אמנים -

איתן שוקר מציע, בין השאר, שביתת אמנים שתהיה קשורה באירוע המתקרב "אוהבים אמנות" שיוזמת העיריה.

כבר הצעתי כאן באחת התגובות שביתת אמנים, אך רדיקלית הרבה יותר: האמנות נוצרת בידינו, היא שלנו, רכוש אישי שלנו, ואיננו חייבים להציג אותה בשום מקום. כמה זמן יחזיקו מעמד המוזיאון והגלריות המסחריות אם האמנים לא יספקו עבודות לתערוכות? כמה זמן יוכלו למחזר תערוכות ולהעלות גירה עם עבודות מהמחסנים? חצי שנה? שנה? ומה יעשו אז? מה יעשו בלי העבודות שלנו?

כידוע, רוב האמנים מתפרנסים ממשרה זו או אחרת, ולא מתמורה כספית אם הם מציגים בגלריה או במוזיאון, ואני לא רואה איך שביתה כזו פוגעת בהתפרנסות של האמנים. היא אינה מונעת מכירת עבודות. רק תצוגה לא תהיה!

אמנים שובתים זה אמנים שלא מציגים בתערוכות! שכולאים למשך זמן את האגו ואת המנוע היוצר הזקוק לתצוגה כמו אוויר לנשימה! כן, כמו צולל במים עמוקים ללא חמצן.

למכור אמנות - כן. להציג בחינם - לא לא לא!

צילום- מרב מרודי

בתגובתי לפוסט של הדס רשף הזלתי מידה של ציניות, אודות מידת העניין שיש לציבור באמנות, ועל אחת כמה וכמה בשביתת אמנות.

ובכל זאת, יש קהילה הצורכת אמנות. בין אם צורכת וקונה, ובין אם מבקרת בתערוכות במוזיאונים ובגלריות.

ויש מתווכי האמנות העומדים בינינו האמנים לבין הציבור: האוצרים, העסקנים, המנהלים, המוזיאונים, הגלריסטים - מה יעשו בלעדינו?

עלינו לקחת הרבה אוויר, להמשיך ליצור אבל לשבות ולא לספק את הסחורה, עד שיבקשו, ועד שיבינו שצריך לשלם.

המעשיים שבתוכנו יפרטו זאת לפרוטות וינסחו תעריפים הולמים. לפי הגודל. הגודל תמיד קובע. גודל הציור. משך הוידיאו. גודל הגוף המציג (מוזיאון/גלריונת). וכו/ וכו'.

אני כבר שם

2011-05-30T23:16:00.001-07:00

כל בוקר מתחיל עם הצפה של רעיונות וחזונות

כל ערב מגיע עם התשה

עוד בוקר. אני כבר שם. שם של תערוכה חדשה. מדומיינת, בינתיים. אני כבר שם, חובקת את המוות. מבקשת להכיר אותו מקרוב. לדעת אותו. להשאיר כאן משהו בטרם יבלע אותי. משהו ממני בעודי - אהה-חהחה- שלמה. שהרי אני מתפרקת לאט לאט, או מהר מהר. מתפרקת. כל פעם משהו אחר. מפאת כבודו של העולם לא אכנס לפרטי הפריקה. אבל לכאורה אני עדיין שלמה. יציקת גבס של השלמות הזו באה בחשבון. מין צילום תלת מימד. אחר כך אדע מה לעשות ביציקה הזו. האינדיאנים (?) צמקו גולגלות ומה עשו בהן? תלו על צוארם לקישוט? מדליונים?

כאשר חיבארי נעלב, או רומה או נגנב ממנו דבר מה- מתנקם הוא על ידי כך שהוא נוטל לעצמו את ראש אויבו. משהוכרע האויב, כורת המנצח את ראשו ובעזרת אחד מידידיו הוא ניגש למלאכת הקטנת הגולגולת. תחילה הוא מרוקן את תוכן הגולגולת בעזרת סכין חדה, לאחר מכן "תופר" הוא את העפעפיים והפה בסיבי צמחים, ולבסוף הוא ממלא את הגולגולת בטיט וחול חם. לאחר זאת מחזיק החיבארי את הראש בשיער בתוך האדים היוצאים מכלי שבו רותחים מים. בו בזמן הוא מורח את הפנים בשרף ירוק שהכין למטרה זו. איש מלמד החיבארים אינו יודע מאילו צמחים מפיקים שרף זה, המשמר לתמיד את תוי פניו של המת".

facebook - TheMarker Cafe

2011-05-05T21:11:00.000-07:00

facebook - TheMarker Cafe

מקור המיכניזם המפעיל את האמן.

2011-04-22T22:42:00.000-07:00

בהכנה

ביקור סטודיו: אורה ראובן - גלריה אונליין - הארץ

2011-03-06T19:52:00.000-08:00

ביקור סטודיו: אורה ראובן - גלריה אונליין - הארץ

שתי תערוכות יחיד בפברואר: לכי הביתה אורה ראובן | מסגדים בתל אביב

2011-01-31T19:51:00.001-08:00

אורה ראובן | שתי תערוכות יחיד בפברואר: לכי הביתה | מסגדים בתל אביב

הסטוריה מצטיירת כמשהו שיש לבחון במרחק הזמן המאפשר פרספקטיבה. שינוי הסטורי יכול לשמש גם נושא למחשבה עתידנית שמעצם מהותה מבוססת גם על דמיון. ויש שינוי הסטורי שמצוי בפרטים של הקיום היומיומי. חבר צעיר התבונן בי ביראת כבוד כשסיפרתי לו פרטים מעברי, ואמר לי: את ההיסטוריה! כך התוודעתי באופן מוחשי, בנוסף לאי אילו קמטים על פני, באמצעות דברי האיש הצעיר, להבדל בין ידע אישי שמקורו בחוויה, לבין ידע נלמד.

נולדתי ב 1948, שנה הסטורית.
אבא, ניצול שואה שאיבד את ביתו ומשפחתו כולה, שירת במטכ"ל בתל אביב, וכשיפו נכבשה והמוני תושביה הערבים גורשו/ברחו - נכנס אבא ליפו ותפס בית לגור בו. הדברים די ידועים: מהר מאד תפסו עוד יהודים את הבתים הריקים כולם, וכך יפו נעשתה עיר יהודית. בתחילתה מיושבת באשכנזים, שתוך שלוש ארבע שנים עזבו לתל אביב, בהמשך יפו נעשית עירם התוססת של יהודי בולגריה ומכבי יפו. הבולגרים גם הם עזבו - מקצה שיפורים - והלכו לבת ים, בעיקר. ואז באו במקומם ליפו מפוני מעברות יוצאי המזרח. עוד קצת ועוד קצת - והערבים המעטים שנותרו ביפו ב 1948, מסוגרים בשכונת עג'מי, צמחו פרחו ורבו, ושבו למלא את יפו כולה. הנדל'ן הזול משך גם צעירים רבים שרצו את תל אביב וידם לא השיגה.
חייתי ביפו עד שעזבתי את הבית ב 1970. ב 1980 גם ההורים שלי עזבו את הבית ביפו ועברו לבת ים. הגיעו מים עד נפש ויפו נעשתה בלתי אפשרית בעבור אשכנזים כמותם. הם נהיו "האחר".
חלפו עשרות שנים, ובתום לימודי במדרשה לאמנות פתחתי סטודיו ביפו שהנדל"ן בה היה זול, עדיין, לפני שנים ספורות ( 2007).
הלכתי מהסטודיו עם מצלמה לבית ילדותי. איך לא?
היו כמה תמונות שהיכו אותי בתדהמה.
לא חג ולא יום טוב - אבל כניסתו של בית אחד מעוטרת במגן דוד מוקפד, כחול, מעוצב היטב, ליד מספר הבית המוטבע בלוחית על הקיר. שרשרת דגלי פלסטיק שהתנוססה, אולי נותרה שם מיום העצמאות, ואולי היא הצהרה של יושבי הבית, כמו המגן-דויד.
בבית אחר מצאתי שגרה אותה משפחה מאז ילדותי, משפחת פרנקו הבולגרית. משפחה דלה ביותר, ואם להשתמש בביטוי המכובס - "שכבה סוציו אקונומית נמוכה", שביתה וחצרה שקפו זאת היטב במראה הזנוח תמיד. והנה אני רואה את הבית, מוזנח כמו שאני זוכרת, אבל על יד הכניסה מוטבע שלט קרמיקה חדש, בולט וצבעוני שכתוב בו כאן גרה משפחת אשכנזי.
הסתכלתי עוד קצת וראיתי עוד סימנים יהודיים/עבריים/ישראליים על קירותיהם של בתים אחדים, כשרוב בתי הרחוב כתובים ומסומנים ערבית.

יושבי הרחוב היהודיים מרגישים בגטו בלב ליבה של העיר הקרויה תל-אביב-יפו? מסמנים את קיומם היהודי מול התמלאותו של הרחוב בשכנים ערבים? מסתגרים מול איום וניכור? מסמנים את משקופיהם כמו במכת בכורות, לבל תבוא עליהם מכה?

ובאשר להסטוריה כמושא לחשיבה עתידנית: המסגדים ביפו היו נוף ילדותי, אבל לא שירת המואזין. המואזין שתק באותן שנים ראשונות לאחר כיבוש יפו. היום אני שומעת אותו השכם והערב כשאני בסטודיו ביפו.
המחשבה העתידנית הזו, מחשבה טורדנית ששואלת על אפשרויות קיומיות שונות, התגבשה בסדרת דימויים שקראתי לה מסגדים בתל אביב.

ארבעה דימויים אלה, של מסגדי יפו שפלשו לכיכרותיה של תל אביב, מהווים גם סדרת קלפי משחק. מגדל קלפים שאני בונה, עולה ומתרומם, שביר ועדין, מועד להתמוטט. ורק זהירות ודקדקנות וסבלנות עשויים בסופו של דבר, לבנות מגדל לתלפיות. מטפורה כמובן, למצבנו הקיומי השביר.
האישי הוא פוליטי. על גבם של הקלפים מודפסים ארבעה חלקי סיפור ביוגרפי, חלק אחד על כל קלף. המספר 181 מצוי ברקע, מתחת למילות הסיפור שלי. אבל לכולנו פה סיפורים כאלה. כל אחד מוזמן להרכיב את הסיפור בסדר הנכון. הגורל וההסטוריה המנפנפים אותנו כעלים נידפים, מאפשרים יותר מסדר אחד לחלקי הסיפור.

השיבה ליפו הובילה אותי גם לנהלל, שם הרו אותי הורי, בנסיונם לחיות בעמק, שהרי "העמק הוא חלום". זוהי הפרהיסטוריה האישית שלי. גם שם צילמתי.

את הזכרונות הממשיים מיפו ציירתי על קיר הבית שלי ואת אלו המדומיינים מנהלל ציירתי במרחב של נהלל. ציירתי גרפיטי וירטואלי, ישירות על הצילומים. ולפעמים שתלתי ציור שלי מ"סיפור" אחר על קיר הבית. והבנתי שאין סיפור אחר. הכל אותו סיפור. מצאתי אתגר גדול בחיפוש אחר השילוב בין היד הרושמת ומציירת, על הבד או הנייר, או בעט הדיגיטלי, לבין הכלי הפוטושופי המתאים והמדויק ביותר לעשות גרפיטי על קיר הבית שגדלתי בו בעודי יושבת מול המסך. תחושת השליטה מרחוק, בזמן ובמרחב, לוותה את המעשה שבסופו של דבר נהיה לדימוי רוטט וחי . ועוד פנטזיה אחת לא הרפתה ממני עד שעלתה בשמן על בד גדול – 200/200 ס"מ – הגמל. אולי זה הגמל שנשא חולות לבנים לבנות את בתי תל אביב. אבל בשבילי, הילדה הקטנה שראתה שיירת גמלים צבעונית ומצלצלת מגובה הרצפה – זה היה משהו אחר.

מצאתי בתוכי את התחושה המתגנבת הזו של ציירי הגרפיטי, העושים את העבודה בלילות ובהסתר, כי אסור. אסור ללכלך קירות ואסור לדבר לא יפה. על המסך שלי, על הצילומים שלי, יכולתי להתחצף, לנקום, לדבר לא יפה ולספר סיפורים לא כל כך יפים. ממרחק השנים מתייצבים לא רק הנרטיב הלאומי הישראלי, ולא רק נרטיב הנכבה, אלא גם פרטים המעידים על התנהלויות שהיום מובילות לבית המשפט, וגם פרטים המאירים את כוחו של הגורל שאנחנו גרגר עפר בידיו.

ב 3 בפברואר אציג בתערוכת יחיד בבית האמנים ברח' אלחריזי את "מיפו לנהלל"
ב 10 בפברואר תערוכת יחיד "מסגדים בתל אביב", כמובן ביפו, בגלריה P8.

סלביה סליי מורת דרך, מתה

2010-10-27T19:44:00.000-07:00

Although she also painted female nudes, much of Sleigh’s reputation, championed by critics such as Linda Nochlin, rests on her attempts to reverse the traditional artistic “male gaze” by painting men in the languid poses usually reserved for women models. In doing so, she was never denigrating, but rather admiring, of the male body, taking care to convey each sitter’s dignity and individuality— a courtesy that Sleigh complained male artists, such as Jean-Auguste-Dominique Ingres, have historically failed to do for women. However, rather than stemming from an impulse for revenge, her images became an opportunity to give women a pleasurable image of male beauty.

עושים אמנות אוהבים אמנות 2010

2010-10-07T23:50:00.000-07:00

מעצמת אמנות - ככה זה נראה כשפותחים את התוכניה של עירית תל אביב.

החלקה שלי בכל זה - כאן

עבודה של קוסטה המתארח אצלי:

2010-09-18T00:27:00.000-07:00

הגובה של החלל מגרה אותי. להגיע למעלה. לעשות משהו עם הלמעלה .
הגלילים מגרים אותי. גלילי קרטון, ערמות ערומות זרוקות לפתחי. אי אפשר להניח להם סתם כך.
ההקשר הוא חובה. אי אפשר ליצור משהו בלי הקשר - במציאות הדיבוב של האמנות במקומותינו. סתם להדביק ולחבר ולהציב - לא ילך. מוכרחים להתיחס לרעיון/סיפור/דימוי/אב קדמון
ככה הכל מסתובב במיקסר. ביחד עם הידיעה שבקרוב צריך להחליט על תערוכה עם איקסה.
גם הידיעה הזו נטחנת במיקסר יחד עם השאר.
ויצא סוד. סולם חבלים שיעלה למרומי התקרה וירד ממנה בפלונטרים. למה? ככה.
סולם שראשו בשמיים ורגליו שוקעות אל מתחת לאדמה. סולם יעקב עם המלאכים. עולים לשמיים שם שוכנים כל המתים של תום. אבא שלי וסבתא שלי גם.
כמו סולם המגלשה בציור. מלמטה עד למעלה. בלי תחתית ובלי עליונית. בלי סוף. נערם בערימה שממנה עולה ויורד לבירינת של סולמות לשומקום.
וכל זה למה?
כדי להזכיר לי איך נולדת תערוכה, מבע.
המבע הוא צורך בסיסי ויש לו הרבה צורות.
המבע הבסיסי הוא התשובה לאמירה העצובה - הציור צריך להשפיל את עיניו.
שישפיל.. ושישפיל מבט כל מי שמצפה מזולתו שיבדר אותו, ויחדש לו, ויוריד לו את השמיים לאדמה, וימציא לו מציאות חדשה.
המציירים לא צריכים להשפיל עיניים. הם מציירים כי הם רוצים לצייר. לפני הפרנסה והתהילה והמשמעות והמחשבה על כל הציורים שכבר צוירו ושאין מה לחדש ולהוסיף. לפני כל אלה מתפרץ לו הרצון לצייר. ואז בא כל השאר. בין אם נידון להשפיל עיניו ובין אם להתנשא מעל אלה שאין להם רצון לצייר.
הנה התמונה של מדרגות לשום מקום

אבדות

2010-09-10T00:23:00.000-07:00

אבדה לי הסבלנות לקרא
אבדה לי הסבלנות לכתוב

אובדת לי הסבלנות לחשוב
אף כי אני עושה מעט מאד מלבד זה

מהו המקום האידיאלי לחשוב בו ללא הפרעה?
יש כמה וכמה, לכאורה. במיטה כשרק מתעוררים. להישאר לשכב בלי לזוז יותר מידי.
בהליכה לא חשוב לאן - בלי עזרים טקטיים מחוברים לאוזן.
בכורסה - בלי שום מסך או מגזין מול.
במקלחת. הכי טוב. זרם המים מאיץ את זרם המחשבה. מין הרמוניה שכזו, זוגית. אבל אז צפים לעיני הפנים המתבקעות האלה מהטמבלויזיה. חראם
בסטודיו - לא. לא לא. שם עובדים. וזה שונה מלחשוב.
מול המחשב. בתנאי שמתעקשים ומתמידים לפתוח רק וורד. או פוטושופ. הפוטושופ מוטל בספק לא קטן.

אבד גם הזהר של עור הפנים שלי. יש המתעקשים שזה לא קשור

מעלה גירה

2010-08-24T01:50:00.000-07:00

יש סיבה קטנה להעלאת החומר הזה שוב, עכשיו.

ציור גבר עירום התחיל אצלי בשביל עצמי, זו היתה החווייה שלי. זוהי חווייה מורכבת שדברתי עליה במקומות אחרים.
אבל לאחרונה חלחלה בי התובנה שלחווייה הזו יש שותף - הגבר. והחווייה שלו, היא חווייה אחרת. חווייה של ריפוי*. ההפתעה היתה מוחלטת. ככל שחשבתי שאני מעמיקה לחשוב על הצורך של הגבר שאצייר אותו, ככל ששאלתי את עצמי ואת האחרים על כך - לא עליתי על האפשרות שזו חווייה מרפאת ומתקנת לגבר.
על מהותו של הריפוי הזה צריך לדבר בנפרד.
ככה זה עם תובנות מזהירות - את לא מבינה איך לא חשבת על זה קודם.
היות שהחווייה נחוותה גם בלי התובנה שלי ובלי המודעות שלי - הרי יש כאן משהו מן הלא מודע ולהלא נודע - מה שמעביר אותי למושג "שאמאן". בהקשר של אמנות נתקלתי בשאמאנית בדבריו של מבקר אמנות ניויורקי על קיקי סמית - הוא מכנה אותה שאמאנית. הוא מתכוון בעיקר לעבודות שלה המשלבות בין אדם לחיה, או בין אשה לחיה, ליתר דיוק. ציור של גבר עירום זה צד אחר של מעשה הקסמים המרפא.
אני לא חובבת כלל וכלל את המיסטיקה העכשווית, זו שמדברת על רוחניות ורוחות מעולמות אחרים ושאר מרעין בישין. שאמאן כמושג מתחבר בתרבות שלנו ישירות לאותה מיסטיקה... אבל אני נפעמת מהאפשרות שאני עסוקה בשלי, בציור גבר עירום, באופן די אגואיסטי, והנה אותו עיסוק מייצר חוויית ריפוי למישהו אחר. הכל ביחד מביא אותי לשאלה - הזהו השאמאניזם? האמת היא שזה לא חייב להיות מיסטי או מיסתורי כלל וכלל. האמת היא שגם תיאוריות מערביות העוסקות בסוגי ריפוי שונים, התנהגותיים - נוגעות באפשרות הזו. במילים אחרות - הידע המערבי יודע להסביר קצת, ממש רק קצת, משהו מהריפוי השאמאני. (תרפיה באמנות, במגע עם בעלי חיים, בתיאטרון, פוטותרפיה, ועוד...)
* מקובל לראות בעולם האמנות את הסיטואציה של צייר מצייר דוגמנית עירום כסיטואציה של יחסי כוחות, של שליטה. אני לא מתעלמת מזה.. אבל הנה, יש עוד משהו בסיטואציה הקלאסית הזו.

מה זאת אהבה

2010-07-30T23:27:00.000-07:00

את כל כך מרוכזת בעצמך
אז איך אתה אוהב אותי בכלל
לא יודע

צבע טרי 3 fresh paint

2010-04-27T23:32:00.000-07:00

אירוע חשוב כמו צבע טרי - לא יכולתי שלא לרצות לעשות משהו מיוחד לכבוד ההשתתפות בו, הן כמובילה את הגלריה שלנו P8 והן כאמנית מציגה.

פרוייקט הכדים הוא המשך ישיר לציורי העירום ונעשה במיוחד לקראת היריד. העיסוק האינטנסיבי בהתבוננות וציור הן עירום עצמי והן גברים עירומים שבאו אלי לסטודיו, העמיק את העניין שלי ביחסם של בני אדם, נשים וגברים, לגופם. מנעד רחב של רגש ורציונל ביחס לגוף, החל בבושה בעירום וכלה בחשיפתו הגאה, החל בהתנהלות נזירית ביחס לגוף וכלה בטיפוחו והאדרתו – מנעד זה יש בו כדי למלא ימים ולילות של עניין.

ההסטוריה של הגוף האנושי באמנות ובמיוחד העירום, עמוסה וארוכה כמעט כהסטוריה האנושית, ואחת התקופות המרתקות בעיני היא התקופה הקלאסית, ביוון העתיקה, שם התפתחה תרבות הגוף בחיי היומיום ובימים חגיגיים ונוסחה הן בכתבים פילוסופיים והן באמנות במיוחד בציורי הכדים הנפלאים שנשתמרו.

בחרתי לצטט כאן מדבריו של לוקיאנוס , פילוסוף בן התקופה היוונית על משחקי הכתר, הלא הם משחקי האולימפיאדה:

• "אין ערכם החיצוני של הפרסים עומד לנגד עינינו. אנו רואים בהם רק סמל לניצחון, סימן היכר לאחד שגבר על האחר ... עבור אלה שאינם מתחרטים על המאמץ והעבודה שהשקיעו, מעדן הניצחון אף את הבעיטות שספגו".

• "לא בכדי הוענקו למנצחים זרים מצמחים טבעיים. הפרס נועד להיות זמני, כדי שלא ינוח המנצח על זרי דפנה. המנצח אמור להתאמן ולהתכונן לתחרות הבאות ולא להתענג על "ארון הגביעים" שבבית"

• "וכאשר תשמע איזה כבוד מעניקים לאתלטים, ואיך זה אשר גבר על מתחריו על הכתר, שקול בערכו לאלים עצמם.."

אמירות מרתקות, טריות ורעננות, המובילות למחשבות על עיצוב הגוף, תרבות הגוף, אלילי הספורט של היום, פרסי הזהב של היום ומעמדה של הנראות – מאז ועד היום.

אמצתי בחום את הציור על כדי חרס. לקחתי כדי חרס ממשתלה מקומית, ישראלית, ים תיכונית, לא מהוקצעים יותר מידי, כאלה שמניחים בכיכרות ובחצרות , נוטים על צידם עם צרור גבעולים מציץ מתוכם. בחרתי לצייר עליהם, מחוספסים שורטים וקשים למגע המכחול, דימויים של ספורט עכשווי ושל תרבות הגוף העכשווית. חשבתי על הציור הקשה לביצוע על הכד המחוספס, כמו על המאמץ להשגת הנראות המקסימה של הגוף העסוק בתצוגתו. זה יפה ולא רואים את הזיעה והכאב... זוהי מחווה המצביעה לעבר אותה תקופה וכמובן לגוף שלנו, שהוא בית הנפש שלנו.

דחיית סיפוק היא פחד מוות?

2010-01-24T18:16:00.000-08:00

מנין בא המאבק האנושי בסיפוק יצרים?
נזירים בוהיסטים צמים
כמרים מתנזרים מסקס
יהודים מגבילים עצמם בכשרויות , צומות
רוב האנושות מגבילה עצמה מסקס חופשי
היוונים הקדמונים העמידו על נס את השליטה העצמית ביצרים

מנין זה בא?
מה מפחיד את האדם בסיפוק יצרים?
במה הגבלת היצרים מקדמת את האדם? או מגוננת עליו? מסייעת בהישרדותו?

אולי
שליטה ביצרים היא סימפטום לשליטה כוללת ומקרבת את האדם לתחושה ולאמונה שהוא שולט בגורלו, שהוא יכול להחליט אם לחיות או למות,
בשליטה ביצרים הוא משלה את עצמו שהוא לא ימות וכך מתמודד עם הפחד הכי נורא, פחד מוות.
זוהי המודעות האנושית לקץ המחכה בסוף החיים.
לבעלי חיים אינסטינקט של שמירה על החיים - סיפוק הרעב, בריחה מסכנות.. הן יודעות מה לעשות כדי לא למות, כדי לשרוד.
גם בני אדם יודעים מה לעשות כדי לשרוד
אבל הם עושים לפעמים ההיפך ממעשה הישרדותי, מעין התגרות בטבע ועמידה מולו: אני אחליט

רוחניות אמנות אספנות

2010-01-23T21:50:00.000-08:00

אני רוחנית
רוחניות מושג אופנתי ומתקשר לבודהה למזרח למדיטציה ליוגה ולמיסטיקה.
אבל זה לא זה. לא ככה אני רוחנית
אני רוחנית במובן של אנטי חומרית.
יש חומר ויש רוח.
ואני דוקא אוהבת חומר - החל במה שנקרא "חימר" בלשון העם, שלשים אותו ומפסלים אותו, המשך באבנים שדופקים אותן באיזמלים חותכים בסכינים אימתניות ומלטפים ומקרצפים עד דק, וכלה בפיסול בצבע שמן על בד, שבסופו של דבר נקרא ציור, משהו שטוח. וכמובן, כמובן שאני אוהבת את הגוף הרך של התינוקות, והגוף החזק של אהובי האיש שאיתי.
אני אפילו אוהבת את החומר הבלתי ניתן למגע, רק לראייה של כל העולם הדיגיטלי.
ובכל זאת אני רוחנית.
אני לא צריכה את האמנות אצלי בבית על הקיר. מסתפקת בגלריות שמציגות אמנות. ובקולנוע שמציג סרטים. גם אותם לא לוקחת הביתה.
ואני חושבת שהייתי מציירת רק 3 גברים עירומים לולא כניעתי המבישה לסצינת האמנות הדורשת סדרות, גיבוש גוף עבודות, שימו לב - גוף! גוף!
ואני לא יודעת איך היתה נראית האמנות לולא דרישת שוק האמנות לתערוכות סביב גופי עבודות, כל האמנים מדרך הטבע עושים סדרות? משונה קצת
אני רוחנית כי אני נחנקת מהגודש המצטבר סביבי של חפצים, רהיטים, ציורים, פסלים, עיתונים..
רק ספרים אני אוהבת בכמות. כי בתוכם יש תמצית של רוח. וגם האינטרנט. מייצג בצמצום רב עולמות שלמים.
קשה להסתדר עם אהבת מישוש החומר וטיפול בו, ועם הרוחניות הזו. מה קשה. בלתי אפשרי. הלואי והחומר היה נעלם מהאופק שלי אחרי שליטפתי אותו קצת , במקום שיצטבר.
ובחיים, בחיים לא אבין את אלה שאוספים ומקבצים, מסדרים, משלמים בעד זה ומחפשים עוד ועוד.
וברור שזה מתקשר עם הצורך בשליטה ורכושנות.
אין לי את זה.
אלא שאני חייבת להודות
אני ל פ ע מ י ם - נהנית מאוספים של אחרים. לומדת מהם ומתענגת עליהם, מציצה אל נפשו של האוסף ועוקבת אחר נפתולי האוסף.
טוב שלא כולם כמוני.

הבית האדום, שכנים

2010-01-23T21:16:00.000-08:00

הם שכנים שלי, אני בסטודיו למעלה, הם בגלריה למטה, ויש לי מה לראות אצלם, וזה יופי .
הבית האדום.

נועם שליט

2010-01-01T01:00:00.000-08:00

רני יגיל ממעריב על החזרה של יותם ראובני - TheMarker Cafe

2009-12-17T21:37:00.000-08:00

רני יגיל ממעריב על החזרה של יותם ראובני - TheMarker Cafe

את וגברים עירומים - תערוכת יחיד שלי - פמוסטרון

2009-10-25T20:55:00.000-07:00

וגברים עירומים
תערוכת יחיד שלי - פמוסטרון

פתיחה: יום חמישי, 29.10.09, 20:00

התערוכה עוסקת במבטה של אשה בגבר עירום.
במהלך השנים האחרונות מציירת ראובן גברים שפנו אליה ביוזמתם לשם כך. בערב הפתיחה תצלם אורה ראובן אחדים מגברים אלה צילומי

פולארויד כהכנה לציורים חדשים של עירום גברי. הגברים בקהל מוזמנים גם הם להירשם, בערב הפתיחה או באימייל מוקדם - oraruven@gmail.com - להשתתפות במיצג: להתפשט ולהצטלם. ראובן תצייר את הגברים העירומים על פי הצילומים בסטודיו שלה, כהמשך למיצג.

הוידיאו גברים עירומים 2 המוצג בתערוכה, נבחר להקרנה בפסטיבל ה-26 לוידיאו וקולנוע דוקומנטרי בקאסל, גרמניה, נובמבר 09 - KASSEL DOKFEST(עמוד 89). בפסטיבל זה יצגו את ישראל בעבר רן סלוין, יעל ברטנא, אבי מוגרבי, וארי ליבסקר.
גברים עירומים 2 יוצג גם בפרנקפורט במכון לאמנות עכשווית- Frankfurter Kunstverein .

התערוכה מלווה בקטלוג.

אוצרת: רקפת וינר עומר

29.10.09 > 5.12.09

שעות פתיחה: ד 11:00 - 13:00, ד - ה 16:00 - 19:00 שישי - שבת 11:00 - 14:00
וכן בתיאום טלפוני

גלריה P8 פוריה 8, תל אביב יפו I 050-8616001 p8gallery@hotmail.com
_______________________________________________________

Female Gaze: Women Look At Women - עדיין, נשים מביטות בנשים. אין גבר בתמונה

2009-09-17T20:16:00.000-07:00

התערוכה אמנם לא מציגה עבודות חדשות. אבל היא מוצגת עכשיו! אין מבט של נשים על גברים? לא מעניין, לא מעניין. גם בניו יורק.

בינאלה איסטנבול, משהו לחג, בברכת שנה טובה!

2009-09-16T20:11:00.000-07:00

11th International Istanbul Biennale 2009 / part 2/2

בארטארט - התערוכה הפותחת את אירועי ART TLV בגלריה P8

2009-09-07T11:24:00.000-07:00

פתיחה: חמישי 10/09 20:00

מציגים

נעם אדרי מאיה אטון אלין אלג'ם טל אמיתי אניסה אשקר גיא בן ארי דוראר בכרי יעל בלבן מיכל בנדורסקי דורית ברק יאיר ברק רון ברטוש הדר גד שירה גלזרמן הילי גרינפלד נגה דוידסון כרמלה וייס רקפת וינר עומר דני יהב בראון רועי יריב טליה ישראלי מרב מרודי אסי משולם רפאל סלם אלינה ספשילוב ורוניק ענבר הדס עפרת חיימי פניכל אליאסף קובנר גבי קליין אורה ראובן אלעד רוזן עלמה שניאור נגה שץ

גלריה P8 תציג בפתיחת עונת התערוכות את בארטארט. בתערוכה זו יציגו כארבעים אמנים את עבודותיהם ויציעו אותן תמורת שירותים או מוצרים של בעלי מקצוע ואנשי עסקים מכל תחום אפשרי, החל בסופשבוע בצימר וכלה בעבודת שרברבות או בניתוח פלסטי. זוהי הזדמנות לחוות סחר חליפין ולהביא הביתה אהבה חדשה תמורת משהו שיש ביכולתכם להציע ושאינו כסף.

את עונת התערוכות 2008 פתחה התערוכה מתנה, שבה האמנים הציעו את עבודותיהם כמתנה למבקרים בגלריה. היה זה אקט של הענקה לציון אפשרויות אחרות מלבד המסחר.הפעם, עם פתיחת 2009, מציעה הגלריה אפשרויות אחרות של משא ומתן אנושי, מלבד הכסף, אפשרויות החושפות רבדים חבויים של הערכה עצמית, הערכת האחר, הערכת האמנות, תקוות ושאיפות. מעל לכל מכוון מהלך הבארטר לקשר אנושי קרוב.

התערוכה תוצג כחודש ימים שבמהלכו ניתן לבוא לגלריה ולהציע הכל תמורת האמנות. עם הורדת התערוכה יוכלו האמנים לבחור בהצעה הנראית להם והגלריה תתווך ביניהם לבין מציעי הבארטר.סמוך למועד פתיחת התערוכה ובמהלכה יוצגו העבודות באתר האינטרנט של הגלריה.

שעות פתיחה:
ד'____11:00-13:00 ד'_ה'ֹ_ 16:00-19:00 ו'_ ש'_11:00-14:00--------------------

גלריה P8 פוריה 8, תל אביב- יפו 050-8616001 p8gallery@hotmail.com נעילה: 22.10

אהבה זה נגד החופש

2009-08-11T21:51:00.000-07:00

חופש - יש לו גבולות?

אשה אחת בת 34 חיה בזוגיות ארבע שנים. עכשיו הוא אומר שהוא לא רוצה ילדים. היא רוצה, וגם אין לה זמן לחכות שירצה.
הם אוהבים.
מה הם יכולים לעשות?
להיפרד זה חבל - עד שמוצאים אהבה ומבססים אותה, לא מוותרים בקלות על זה.

ואם היא תהרה מתרומת זרע? כאילו אין לה איש משלה, ותגדל את הילד בעצמה ועל חשבונה כאילו אין לה איש משלה, אבל בעצם הם ימשיכו לחיות יחד ולנהל בית משותף? כאילו פגש חד הורית עם ילד והתאהב בה. האם סרובו להוליד ילד משל עצמו יפריד אותו מאהובתו שילדה ילד לעצמה?

האם גבר יכול לאפשר לאשה את החופש הזה?
האם אשה יכולה לתת לגבר את החופש הזה?

ושאלת השאלות - אומרים יש אהבה בעולם - מהי אהבה?
שניהם מוכנים לוותר על האהבה שלהם בגלל ילדים. בגלל שהיא רוצה ילד ובגלל שהוא לא רוצה ילד.
כל אחד מהם אוהב את עצמו יותר מאשר את אהובו/אהובתו - אחרת היה מוותר.
מימוש העצמי בעולם של היום, העצמי החשוב הזה, הרג את האהבה שבשמה מוותרים וכך מממשים אותה.

להיות אמן להיות אקדמי - עוזי צור מהרהר

2009-08-09T22:18:00.000-07:00

מצאתי פנינה של ביקורת אמנות, אצל העוצם את עינו האחת , איש הארץ עוזי צור. מכל מה שכתב על המדרשה ובצלאל ועל התיקו שביניהן במשחק הגמר השנתי, אני חותמת על דברים אלה:
אולי המכשול טמון בניגוד הבלתי אפשרי שבין האמנות לאקדמיה. האם אפשר בכלל ללמד אמנות מעבר ללימוד הכלים הבסיסיים? האם בעידן העכשווי יכול אמן מוכשר להצליח גם אם איננו בוגר מוסד אקדמי? ואולי על מבקר האמנות להימנע באופן גורף מביקור בתערוכות גמר, ולפגוש את האמנים אחרי שעברו את השלב הבעייית הזה.

נדמיין לנו עולם בלי אקדמיה לאמנות כי יש ניגוד בסיסי ביניהן.
מי שנבראה כאמנית תמצא את דרכה לעשות אמנות. היא תלמד את הכלים הבסיסיים בבתי ספר לציור/פיסול/מדיה וכו' והסקרנות והאתגר יובילו אותה הלאה ללמוד מאמנים שכבר יודעים, או עמוק אל תוך עצמה. היא תמצא את הדרך להכיר את תולדות האמנות כדי שיהיה לה עם מי להתכתב. ואולי אם לא תדע עם מי להתכתב היא תמציא משהו מרענן... היא נבראה בצלם האמנות ולכן היא תעשה מעשים אמנותיים, אם תרצה ואם לא.
נדמיין לנו עולם בלי אקדמיה לאמנות. עולם שמציג אמנים בגלריות ובמוזיאונים כי יצרו משהו מרתק ומרהיב ולא כי יש להם פתקים מהאקדמיות. הסינון יהיה ענייני הרבה יותר, לא כך?
בעידן העכשווי אתה מביא פתק מהאקדמיה כדי להעיד על רצינות, על השכלה רלוונטית, על ההשקעה שהשקעת. בעידן העכשווי שבו כל תחום נהיה אקדמי, אתה הולך לאקדמיה כדי לקשור את הקשרים הטובים עם אנשי מפתח במרחב שבו אתה רוצה לנוע. בעידן העכשווי האקדמיה היא לא בהכרח הדבר שעושה אותך לאמן טוב, אלא היא כלי משחק, כלי מרכזי, שבלעדיו קשה לזוז.
אולי צריך פרמטרים אחרים לרצינות. ובשביל הקשרים - אולי מספיק פייסבוק וריצות אינסופיות לפתיחות של תערוכות.
אולי בלי אקדמיה עם תואר שני ושלישי ואף פרופסורה נכבדת לעת בגרות, יפלו בדרך כמה וכמה אמנים ואמניות ויישארו אלה שלא יכולים אחרת

טוב וגם ראוי שכל אמן יהיה בעל השכלה אקדמית. אבל יש המון תחומים ראויים. האקדמיה לאמנות שבה מלמדים לחשוב אמנות ולא מלמדים לעשות אמנות - היא צלקת שלא ברור עד כמה ניתן להירפא ממנה.

ומחשבה אחרונה - למה לא בעצם.. שתתהיה לה אקדמיה לאמנות. האמנים ישרדו אותה ויתפתחו. ואלה שאינם אמנים של ממש לא ישרדו.

אבל לא חבל על הזמן, על הכסף, ועל האשליות?

הביתן הרוסי - בינאלה 09 ונציה

2009-07-25T20:41:00.000-07:00

2009-07-16T05:08:00.000-07:00

גברים עירומים במגזין את - כתבה של חן דגן

2009-06-11T20:19:00.000-07:00

כתבו עלי...

עירום גברי באמנות ישראלית עכשווית - תערוכה בגלריה גל-און נפתחת ב 4/6/09

2009-05-18T21:58:00.000-07:00

הקטלוג של התערוכה, שכתב שגיא רפאל, פותח במקור הבושה האנושית בעירום, כפי שמספרת לנו המיתולוגיה המקראית. הבושה בעירום היא העונש על החטא הקדמון. ומהו החטא? בניגוד להוראות שקבלו, אדם וחווה אכלו מעץ הדעת.

המיתולוגיה מספרת שהעונש הוא "בעצב תלדי בנים" ו"בזיעת אפיך תאכל לחם" - עונשים מותאמים מינית לגבר ולאשה.

אם להישאר במיתולוגיה, אני רואה את הבושה לא כעונש אלא כתוצאת האכילה מעץ הדעת! זהו הדבר שאלוהים חשש ממנו! האדם יאכל מעץ הדעת ויהיה כמונו, כאלוהים! והנה זה קרה, ומה פירוש כמונו? יודע. בעל תודעה. יודע שהוא עירום ומתבייש בכך. אלוהים מתבייש בעירום שלו? מי יודע..

אין ספק שהוא רצה לגונן עלינו מפני הבושה הזו הלא נעימה לנו.

אבל העונש טרם ניתן.

כל זה קרה בטרם העונש שהוטל עליהם, בטרם הגירוש מגן העדן.

קודם כל פתרו את הבושה בעירום והתכסו בעלה התאנה היפה שיש בו מפרצי הצצה.

ואז גם אלוהים בכבודו ובעצמו הלביש אותם בכותנות עור.

ורק עכשיו, לאחר הטיפול בעירום, מגיע העונש, כעניין נפרד:

את תלדי בעצב ואתה תזיע בשביל לאכול..

המיתולוגיה של סיפור גן עדן לא מסבירה למה המודעות האנושית מתביישת בערווה הגלויה. היא מניחה זאת כאקסיומה! הנה מהלך הדברים ההסטורי:

עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. - כלומר, עשו סקס, היו עירומים ולא התביישו, כמו חתולים
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ידעו והתלבשו מהר
אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא - פחדתי כי אני עירום

יכולנו לתאר לנו שהעיניים הן האיבר שיש להתבייש בו בגלל המודעות הזו. העיניים שרואות הכל.. או אולי הידיים שעושות כל מיני דברים. אין בסיפור הזה הסבר מניח את הדעת לבושה בעירום, מלבד ההכרה בקיומו.

אבל, כמו בכל המיתולוגיות המסבירות בעצם את טבע האדם, בספקן מקור סיפורי לטבע זה, יש בסיפור המיתולוגי שיקוף של אמת אנושית, המקיפה את כל הכדור, למעט אולי שבטים בודדים ומרוחקים שהתרבות, שום תרבות, לא נגעה בהם. האמת היא שבכל התרבויות בני אדם מתביישים בעירום. אמנם לעיתים אין יותר מחוט דק המסתיר את הערווה, משהו המייצג כיסוי ולא באמת מכסה. ויש פרצות תרבותיות שבהן העירום זכה למעמד מיוחד, כמו למשל חשיפתו במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. כלומר - מצד אחד הבושה בעירום היא אוניברסלית ומצד שני אינה טוטאלית, ויש הבלחות של נאיביות פרימיטיבית של חוסר מודעות, או מצבים מיוחדים של הערצת העירום, שבה מנתקים אותו מהבושה.

מה מהותה של המודעות הזו לעירום שלנו? איך זה מתקשר לבושה?

בושה מתקשרת למשהו רע. לפגיעה. אם מישהו נחות, או חלש ופגיע, הוא מתבייש. אם מישהו פוגע בזולתו - מכה או שודד או מרמה, ומצפונו מציק לו על כך , הוא מתבייש.

איך הערווה שלנו גורמת לנו להתבייש? מהי הפגיעה הקשורה בערווה?

חייבים להודות שעירום קשור בסקס. אני לא מאמינה למי שיאמר לי שיש עירום נטול אסוציאציה של סקס. תיתכן אסוציאציה קלושה, או מיידית, אבל היא תמיד מנצנצת! כשרואים עירום חושבים סקס. כמובן שההיזכרות יכולה להיות מגוונת - עם גבר שעורו כל כך נפול אני לא הייתי עושה סקס, הוא זקן מידי/לעשות סקס עם ילדה מגרה בת חמש אני לא יכול כי זה טאבו, חושב המנכל מול הבת של המזכירה ביום גיבוש בבריכה/מעניין אם אשתו נהנית במיוחד מאיבר כזה גדול, חושבת האורולוגית

אנחנו לא נולדים עם הבושה הזו. עד גיל ארבע בערך, ילדים מסתובבים להם בחופשיות בעירום ואין בהם בושה .. במקביל הם משחקים את משחקי הרופא/חולה שבהם הם חוקרים בסקרנות תמימה את מהותו של העירום, הן של בני מינם והן של המין השני. ופתאום זה קורה, יום אחד , אולי אחרי שחקרו והבינו משהו, כחלק מההתפתחות, בדיוק כמו שילד נולד חסר אונים ובגיל שנה הוא קם והולך..הם מכסים את ערוותם ומתביישים.

אני שואלת אנשים תמיד - למה אנחנו מתביישים בעירום? אולי הפסיכולוג יענה, אולי האנטרופולוג, או חברתי הדתיה...

שאלתי שוב, אשה אחת - מדוע אנחנו מתביישים בעירום? בסקס? והיא אמרה

" כי זה בכסף! זה קשור בכסף!"

הההההה

הנה התשובה מתחילה לבצבץ לה..

סקס בכסף זה לא רק ללכת לזונה.

סקס בכסף זה חלק מההסדר האנושי, מהסדר החברתי, מהחוק הדתי ומהחוק האזרחי - שניים מכריזים שהנה מרגע זה הם מתחתנים. מה משמעות הדבר?

עסקה!

הם עוברים לשותפות כלכלית מלאה ולבלעדיות בסקס!

רציתי לרגע לשאול איך נוצר מין הקשר כזה משונה בין סקס לשותפות כלכלית. אבל נזכרתי שלפני פחות ממאה שנה אי אפשר היה אחרת, אם גבר רצה להיות בטוח שהוא מפרנס רק את יוצאי זרעו. שהרי אם אין חוק בלעדיות בסקס בין בני זוג נשואים, מחר היא תהרה לגבר אחר, והוא, הבעל, הבנזוג, השותף הכלכלי - יפרנס את הזאטוט שצמח בבטן זוגתו מהגבר האחר? לא פייר. ממש לא הוגן ואי אפשר לדרוש זאת.

כך או כך, הנה אכן הסקס המהוגן ביותר קשור בכסף, בכלכלה, בהסכם כספי בין שניים.

ואיך נכנסת לכאן הבושה?

זה באמת מבייש שגבר או אשה צריכים לעשות שקר בנפשם ובגופם ולנהל סקס באופן בלעדי רק עם זה שעשו איתו חוזה עסקי יבש. והסקס הרי כל כך רטוב במהותו..

וככה העירום נהיה בושה. אתה מתבונן בעירום - לא חשוב של מי - ורואה מסכת חיים שלמה שמתנהלת בשקר עצמי ובשקר הדדי. הכל בשם אותו הסכם, שההצד הכלכלי שבו דומיננטי.

הפסיכולוגיה מספרת לנו על מצבים שבהם אדם מפתח מנגנון הגנה כלשהו, ועם הזמן נעלם מחייו הגורם שמולו הוא צריך להתגונן. עכשיו אפשר כבר להשליך את מנגנון ההגנה שתמיד יש בו הכבדה כלשהי על החיים, לצד ההקלה שהוא מביא כשהוא ממש דרוש.

אבל האדם לא תמיד יודע איך להיפטר ממנגנון ההגנה וממשיך לחיות איתו, במלוא כובדו, ולהתגונן באמצעותו מפני איומים שאינם.

ככה הבושה הזו מהעירום שאוטומטית משדר לנו תמיד סקס שלרוב קשור בכסף, ובשקר. אתה עושה סקס רק עם אשתך, כי כך התחחיבת בחוזה שלכם, אבל אתה רוצה לעשות זאת לפחות גם עם ההיא, וכך חי בשקר עם עצמך. קוראים לזה גם נאמנות. וגם איפוק. ומלמדים אותנו למות מצער כשזה קורה

ואת, את מסתירה מאישך את הסקס שאת עושה מידי פעם בסתר עם ההוא, ומשקרת לאישך שהוא היחיד. קוראים לזה גם בגידה, כאילו נטשת את הגבר שלך למות לבד בשדה הקרב

כדי לדעת אם הילד שלך או לא שלך - יש ים של אמצעים היום.

אנחנו יכולים לייצר ילד בבטנה של פונדקאית או במעבדה ולדעת שהוא שלנו.

אנחנו מתחתנים כשבראשנו מקננות יחד אשליה וידיעת אמת - הנה האחת והיחידה שהעולם מזמן לי לחיות איתה באושר עד שהמוות יפריד בינינו וזו סיבה למסיבת ענק ראוותנית. והידיעה המרה שאנחנו דוחקים הצידה ברגעים האלה - סטטיסטיקות הגירושים, קיום קשרים מחוץ לנישואים, אומללויות זוגיות למיניהן...

הרי כל אלו נתונים שאם נשקלל מחדש, נבין ונדע שהגיע הזמן להפריד בין סקס לבין הורות, בין סקס לבין הקמת בית שהוא יחידה כלכלית אבל גם ובעיקר חממה לבני הבית הכלכלי

ואז שתי אפשרויות תודעתיות יעמדו בפנינו:

נוכל להסתכל ביושר בעירום ולא להתבייש שמכרנו אותו או קנינו אותו, במעשה קניין כזה או אחר. כי הוא לא רכוש, העירום שלנו. הוא אנחנו.
או אולי נעלה מדרגה במדרגות התודעה, ונכיר בכך שהעירום שלנו הוא הרכוש שלנו ומותר לנו לחשוף אותו לראוות מכירה, כי הוא המבסס את קיומנו.

ועד שזה יקרה, עומדת לרשותנו הבושה בעירום שלנו ושל זולתנו ועליה תווית בראשית פרק ג.

עירומות - אוצרת קציעה אלון, מוחה - נעמי טנהאוזר

2009-05-10T21:01:00.000-07:00

עירום גברי של ציירים פייר וג'יל
עירום נשי של ציירות חוה ראוכר

עירום גברי של ציירות אורה ראובן
עירום נשי של ציירים גוסטב קורבה

העבודות שמוצגות כאן אינן אומרות דבר מלבד היותן מייצגות עירום אנושי על ידי ציירים וציירות, ובמקומן יכולות לעמוד עבודות אחרות שמתאימות לקריטריון זה

פוסט זה כתוב בהקשר ל"עירומות" - ציירים מציירים עירום נשי - תערוכה שאצרה קציעה אלון ולדברי נעמי טנהאוזר המתיחסת לתערוכה זו.
כדי להציג תמונה עכשווית הוגנת וממצה של מבט כלל אנושי בעירום, יש להציג תערוכה בת ארבעה חלקים, או ארבע תערוכות מקבילות.
הייתי מעדיפה תערוכה אחת של ארבעה חלקים, המאפשרת לעמת עבודות לפי נקודות מבט שונות, המציגות גם מכנה משותף וגם שונות למיניה.
תערוכה אחת כזו על חלקיה מציגה גישה פלורליסטית, כזו שאנחנו מעדיפים ומעריכים כיום.
מקובל לטעון שאשה עירומה חשופה לפגיעות, ונמצאת בעמדה נמוכה מזו של הגבר המתבונן בה, למשל.
אני רוצה לטעון, שגבר המתבונן באשה חשופה, עלול להיות מנוטרל מכוחו האינטלקטואלי, מכוח שליטתו העצמית. במצב קיצוני נוכל לומר שמול אשה חשופה הוא מאבד את עשתונותיו וחשוף אך ורק לתחושותיו המיניות. מצב זה הוא מצב של חולשת הנפש, אם כי לא בהכרח חולשת הגוף. במצב זה, כיום, כשמערך הכוחות זז תזוזה כלשהי, אשה נמצאת בעמדת כוח כלשהו, גם היא.
הפגיעות, אם כך, היא הדדית. וכן הכוח.
אני רוצה לטעון עוד - שיש בכוחה של אשה לשלוט באופן שבו היא נראית, במבט שהיא מביטה, בתנוחה שהיא בוחרת...
שליטה כזו עשויה, או עלולה, להשפיע על מצבו של הגבר המתבונן. אי אפשר להכחיש זאת. ואי אפשר בשום אופן להשתמש בידיעה הזו שימוש מוסרי או משפטי המתרץ פגיעה באשה! כי הפגיעה בזולת אסורה. זהו ערך עליון אקסיומטי.

אלו דברים שאני אומרת בזהירות רבה בשל שבירותם, ובשל מתקפת אש שאני עלולה להביא עלי. אבל אי אפשר לא לומר אותם היום.

במחשבה נוספת על תערוכות עירום - גם אם תערוכה אחת של כל סוגי העירום - גברים ונשים מצוירים על ידי גברים ונשים - עשוייה להיות מעניינת יותר ועשירה יותר - הרי הנושאים הם כמה וכמה, ויש לדון בכל עניין בנפרד, בשל המורכבות והעומק שלהם.

יש לי תחושה ש"עירום חלקי" הוא התפרצות לדלת פתוחה…קציעה אלון, למיטב הבנתי, מספיק בטוחה בעצמה ובנו, כחברה פתוחה, כשהיא מעמידה תערוכה של גברים שציירו נשים עירומות. היא מספיק בטוחה שאנחנו כבר יודעים את כל הדברים הטובים והנכונים שכתבה נעמי טנהאוזר, ושהפנמנו דברים אלה. היא מציעה לנו להשתמש בתערוכה זו כדי להביט מחדש על עירום באמנות ולחשוב עליו. הדברים כתובים כאן - ועל אף שאינם מוקלדים באותיות של קידוש לבנה, הרי רוחם ברורה עד מאד, ואף השאלות שעולות מנוסחות חד וחלק:"… בקריאה זו יהוו ציורי העירום הישראלים סימפטום לתשוקת האירופיזציה המקננת בהם בסתר. בנוסף לכך, מטענים פטריארכאליים מאפיינים את ישראל, הסוגדת לגבריות במופעיה השונים, והצבאיים במיוחד. נשים כמוצר צריכה, כחפץ, כמושא לעשייה לא מכבדת, "מוזרקות" אלינו בכל שעה משעות היום.שתי פנים אלו, הן של הייצוג העצמי כסובייקט שעיבד זה מכבר את תחומו של הארוטי, ועתה הוא מתענג עליו בנינוחות, והן של המבט הפטריארכאלי החומד, משוקעות בקרקעיתו של ציור העירום הישראלי"

משתמע מדברים אלו שבניגוד לדעתה של טנהאוזר, קציעה אלון אף מצביעה באצבע על הפטריארכאליות הישראלית שבבסיס הציורים.

נטיתי להסכים עם נעמי טנהאוזר שהיה מקום להציג לצד העירום הנשי גם עירומים אחרים. אבל אני מאמינה שהנושא - "עירום נשי שמציירים גברים בישראל" רחב מידי ועמוק מידי בכדי לחלוק אותו עם עןד עירומים. מה עוד שהעירומים האחרים אף הם רחבים ועמוקים ויש לתת להם במה נפרדת, לכל אחד מהם. ויש כמובן , בסופו של דבר, לסכם ולקשור בין העירומים כולם.

זוהי כפפה ענקית להרים אותה..

אספן האמנות חוזה מוגרבי ב"הארץ"

2009-05-08T23:24:00.000-07:00

חוזה מוגרבי הוא אספן אמנות ענק, שמדור גלריה בהארץ מביא כתבה גדןלה אודותיו
תחילת חייו כבנו של המכולתניק בשכונה ירושלמית בישראל, והמשך האגדה שלו - עד היותו לאספן אמנות מהענקים בעולם, בחצי הכדור המערבי, כמובן.. סיפור מבוסס ראיון עם חייםהנדוורקר, שאוהבים לקרא.

לפני שבוע הביא הארץ את חלקה השני של הכתבה על אביגדור אריכא - כי אי אפשר היה לפרוס את כל הסיפור בגליון אחד.

כמובן שכתבות כאלה על אמנים/אספנים/אמנות הן ברכה לכל מי שהעניין נוגע לו. ואלו שהעניין לא נוגע להם, שאמנות אינה חלק מעולמם, אולי ימצאו עניין. אחרי הכל, גם חוזה מוגרבי לא ידע כלום על אמנות ולא התעניין בה , עד שהבנקאי שלו לחץ עליו שזה כדאי..

אז מי אנחנו שלא ננסה?

השאלה החשובה היא אם יש ברצף הכתבות הגדולות האלה סימן לשינוי ביחס התקשורת לאמנות, לפחות בעיתון הארץ..
ואם כן - מה קרה?
למה?
האם נכנס תרבותניק חדש למערכת?

האם מישהו משמן גלגלים כלשהם?
כך או כך, נחמד וראוי שהיבטים שונים של אמנות יצופו מול העיניים. זה עושה טוב לעור הפנים

סיבוב גלריות - ואן גוך בבזל ועכברים בגרמניה

2009-05-07T21:58:00.000-07:00

האמנית והגבר שלה - תגובה לפוסט של רותי דירקטור

2009-05-06T21:37:00.000-07:00

בעל האמנית - הגירסה המהופכת-מגדרית של “אשת האמן”.

פרולוג

אתמול דברה רותי דירקטור בכנס "צו כתיבה" על כתיבת ביקורת על אמנות, והעלתה הצעה יפה שמן הסתם מתממשת בהדרגה באופן טבעי - לראות בשיח בלוגרים רציניים על אמנות את עיקר הכתיבה על אמנות בימינו, בעידן הרשת. ברוח זו עשיתי את תגובתי לפוסט שלה על בעל האמנית, לפוסט בפני עצמו, באופו מיוחד בשל העניין שלי בנושא זה.

מרתק עד בלי די!

[קודם כל , בעל האמנית מצלצל כל כך רע, בגלל הבעל הזה, הבועל, הבעלים, האליל העשוי עץ ואבן, הנושא את המשמעות ההסטורית הכי רעה של הצד הגברי בנישואים/זוגיות - עד שאצלי אישית המילה מוחרמת ולא קיימת ולא בשימוש. האלטרנטיבה המהלכת בשפה המדוברת, בעיקר אצל הצעירים, היא"בנזוג" שמבחינה ערכית זה טוב, אבל הצלצול עדיין חלש.. אני משתמשת ב"האיש שלי" היות ש"אישי" זו מילה תפוסה ומקשה על רצף השיח. וכשאני אומרת האיש שלי מיד שואלים אם איננו נשואים/אם הוא לא האבא של הילדים שלי ועוד כל מיני תהיות.]

המחסור במושג הזה הולך ומקבל נפח, היות שמתרבות האמניות, שגם אם ה"בנזוגים" שלהן אינם מתפקדים כאשת האמן הקלאסית, ואינם יושבים מולן כמודלים ותולים בהן עיניים מעריצות, הם עושים הרבה דברים למענן, שקשורים בפעילות ובקריירה שלהן, החל מלשפץ להן סטודיו במו ידיהם, לתלות עבודות ולהוביל עבודות, לקדם את האתר שלהן ברשת, לטפל באלקטרוניקה הדרושה להן בעבודה, לנהל את הבית והילדים בעודן עסוקות, וכלה במימון, ספונסריזם טוב וישן :) (ואני מכירה גם מעריצים)
אישית - האיש שלי גם ספונסר שהרווחתי בזיעת אפי במשך עשורים של התפרנסות לצידו, גם דוגמן עירום, גם עושה הובלות, וגם סופג בסבלנות, בפתיחות ובאורך רוח את נוכחותם של גברים עירומים אחרים בסטודיו שלי. ואני לא מעלה על דעתי אפילו תפקוד אחד שיתבקש ממנו למען הפעילות שלי - שלא יתקבל.

האם אישי האמניות האלה מגדירים את זהותם העצמית דרך היחסים עם נשותיהם? בעידן הזה, של נשים עובדות, חלקן קרייריסטיות, נראה לי שכן, כמו כולם וכמו כולן. ככה זה עכשיו, דו צדדי.

האם ההגדרה העצמית של הגבר, כבן זוגה של של האמנית בעלת הקריירה איקס, הוא המהפך בשיאו, או אולי התפקוד היומיומי המסייע, מפרגן, תומך, משתף פעולה ככל שנדרש באופנים די תובעניים , לאשה שבחרה במציאות קשה של "קריירה" של אמנית, קריירה שעולה כסף, שאולי לא תוביל לשום שיא של הצלחה הנמדדת ברייטינג - אבל בהחלט להצלחה הנמדדת בסיפוק אישי של עשייה ובהערכת הסביבה - אולי זוהי המהפכה האמיתית.

יש מהפכות עם סמל - אקט שנצרב בזכרון התרבותי.

ויש מהפכות שהן ציור חדש של פני הזמן.

ואם לחזור לרישא, שעסק בלשון, ובמונח המתאים לתיאור הישות הזו - בעל/בן זוג/אישהייתי רוצה להשתמש במונח "גבר". הגבר הוא ההיפוך הטבעי של האשה, מבחינה לשונית ותרבותית. על אף שבמודרנה הפולטיקלי קורקט אנחנו נוטים להגדיר את המינים כמשלימים זה את זה, אין מנוס מהניגודיות ביניהם. המונח גבר מסמן, לטעמי, יותר מאיש, את המאפיינים הטובים בעיני, כמו כוח, נדיבות, הענקת חסות. במקום בעל האמנית, או בעל בכלל, הייתי רוצה שייאמר - הגבר של פלונית. פלונית היא אשת הקצב ואלמוני הוא גבר הגננת.. לא נשמע טוב. למה?

קלקלת הכלכלה של האמנות. אמנות ויזואלית

2009-04-30T21:02:00.000-07:00

ספר טוב הוא יצירת אמנות.
סרט טוב הוא יצירת אמנות.
פסל חוצות טוב הוא יצירת אמנות.
כל אלו נכסים רוחניים שווים לכל נפש, שכל אחד יכול להינות מהם. כרטיס קולנוע, קנייה של ספר או טיול בחוצות העיר. חינם.

ורק ציור, וגרוע מכך - צילום בחמישה עותקים מקוריים - שווה הון עתק, משמש סחורה העוברת מיד ליד, וערכו נובע מיחידיותו, מהיותו אחד ויחיד בידי אחד ויחיד ש"הצליח" להשיגו. כל זה בעידן הדיגיטלי שבו ההעתק שווה למקור, ואין להבחין ביניהם, וניתן לשכפל מקור כמו שמשכפלים ספרים... מהדורה אחת ועוד אחת ועוד...
תארו לכם שספר היה נמכר רק ככתב ידו של הסופר, כפריט יחידאי לכל המרבה במחיר...

האם זהו מצב שבעלי אינטרסים בדבר משמרים בקנאות כדי לשמור על כוחם/רכושם?
האם זהו מצב הנשען על תכונה אנושית הקרויה "יצר אספנות" , שמי שנחן בה חש שהוא חזק מן האחרים בהחזיקו במשהו באופן בלעדי?
מה בדיוק הבלעדיות הרכושנית הזו תורמת להנאה הרוחנית מהיצירה שהיא כולה מעשה רוחני?

המהפכה הצרפתית הביאה לכריתת ראשיהם של בני משפחת המלוכה, והטמעת ההכרה שבני האדם שווים, לצד עוד ערכי על.
המהפכה הדיגיטלית טרם הצליחה לכרות את הענף הכלכלי הנקרא אספנות.
ציירים צריכים למכור המוני העתקים מודפסים של הציור שלהם, במחיר עממי. העשירים הגדולים בעולם התעשרו ממוצרים במחיר פרוטה, שמכרו בתפוצה אדירה... כך יגיע פרי רוחם להמונים, כן, ל ה מ ו נ י ם - שיודעים לקרא ולכתוב ולהבין מה הם רואים, המונים שאינם בהכרח נבערים מדעת ואינם לא ראויים להתבונן ביצירת אמנות, אלא המונים שלא קונים תמונה באלפי דולרים.
אלא שאמנים רוצים להתפרנס, ורוצים תהילה, ומאמינים שעדיף למכור ציור אחד לאספן אחד בים של כסף, במקום המוני הדפסים זולים ואיכותיים להמונים.
לפעמים זה מצליח.
לרוב לא.

ההמונים קונים בינתיים הדפסות זולות מאד, ג'יקלה או לא, בחנויות זולות מאד ברחוב אילת ביפו. הדפסות שנראות כמו ציורים, ממוסגרות, מוכנות לתלייה. עסקים מצוינים נעשים שם. יש מקום ברחובות אחרים לתעשיית הדפסות איכותיות יותר, של ציורים איכותיים יותר, לצרכני רוח ותרבות .

The Pictures Generation, 1974 1984 at The METROPOLITAN

2009-04-29T22:01:00.000-07:00

Art Cologne 2009 Galerie Gillian Morris - Jenny Michel and Micha Hoepfel

2009-04-24T01:07:00.001-07:00

At Art Cologne 2009 Galerie Gillian Morris from Berlin presents a group of work by Jenny Michel and Micha Hoepfel.
In their artistic work Jenny Michel and Micha Hoepfel move within the grey area where art and science meet, exploring what lies between one’s own imagination and empirically ‘verified’ knowledge.

חו"לולולו

2009-04-21T21:14:00.000-07:00

חו"לולולו ב Y-NET

ח"ולולולו

אוצרת: רקפת וינר עומר

פתיחה: יום חמישי, 23.04, 20:00

משתתפים: בועז ארד, קרן גלר, נטע זהר, איתי זיו, לילך ווייס- אנגולד, רועי יריב, אייל כץ, רינת קוטלר, אריאל קן, אורה ראובן, הלל רומן&איתי רותם, חיה רוקין.

התערוכה מציגה אמנים עכשוויים, צלמים בעיקר, שעוסקים במיתולוגיה בת–הזמן. בעבודות רבות מוצגות סיטואציות לכאורה מיתולוגיות: סצנה תיאטרלית מוקפדת ואף מוגזמת, תנוחות, חפצים וחומרים בעלי מטען סימבולי ברור ומוכר ובעלי משמעות. אולם מחשיבה על משמעות העבודות, עולה המיתוס האחד, בדבר הצורך בסיפור מיתולוגי מאחה, בעל משמעות ופשר, אך בעיקר עולה עובדת חסרונו והעדרו של מיתוס כזה. בתערוכה מוצגות זירות התרחשות טעונות: העיר, היער, ההרים המושלגים, הים. אולם בכולם הסיפור דרמטי ולא מובן. המיתולוגיה שבסיפורים אבדה את משמעותה. מעבודות האמנים, שכולם אמנים ישראלים, עולה אז המיתוס המרכזי של הישראליות ושל האמנות הישראלית: היחס ל"ח"ול" . ח"ולולולואיות. ישראל היא המדינה היחידה בה המילה "חוץ לארץ" קיימת, ומגדירה מה היא "הארץ". ישראל היא המדינה שאחוז תושביה המחזיק בדרכון זר הוא הגבוה ביותר. מדובר במדינה שתושביה מרבים לסוע ל"ח"ול" יותר מכל מדינה אחרת, מה שמגדיר יותר מכל את החוויה הישראלית. גם האמנות הישראלית עסוקה במבט בו זמני, בלתי אפשרי, להטוטני, עסוק בחרדת ביצוע ובהשוואה אל מיתולוגיות מקומיות וחיצוניות מ"ח"ול". גם אלה וגם האחרות אבדו מתוקפן. על ההזמנה מופיע צילום של לילך ווייס-אנגולנד אמנית ישראלית ששהתה מספר שנים ולמדה תואר שני באמנות פלסטית בשוודיה. בצילום: משאית, צינור, "עובד" חבוש כובע, על רקע הנוף המדברי של תמנע. אל עבר הצופה מגיח מהתמונה אדם בעל הבעה מצחיקה, היסטרית, בלבוש משונה ובידו מד לחץ. בתערוכה מוצגת גרסה ללא אותו איש. הסיפור החלוצי–פרוידיאני אינו מספר דבר, (למעט רמיזה על עיסוק סמלי בחרדת ביצוע, אולי) בשתי הוורסיות. לא בזו שעל ההזמנה ולא בזו שתלויה בגלריה, ולמעשה גם לא בהבדל ביניהן.אורה ראובן מצלמת ברומניה, צילום צבעוני שמדגים בהומור את מקורם הטבעי של כמה מהמיתוסים הבסיסים של היישוב בארץ: עגלה עם סוס הנושאת ערמת חציר...העבודות בתערוכה פורעות את הציר שעליו הן נעות - בין מקומי לנחשק בזרותו, בין בעל משמעות מקומית, במראות, בשפה ובין מה שמאבד ממשמעותו המיתולוגית או השפתית בדרך, במטוס, מעל הים.

שעות פתיחה: ד' - ה' 16:00- 19:00 ו' – ש' 11:00 -14:00 נעילה: 28.05

גלריה P8 פוריה 8, תל אביב- יפו 050-8616001 p8gallery@hotmail.com_____________________________________________________________

Kenneth Clark on Naked, Nude, and Ideal Form

2009-04-07T21:41:00.000-07:00

Kenneth Clark on Naked, Nude, and Ideal Form: "Aristotle 'with his usual deceptive simplicity. 'Art,' he says, 'completes what nature cannot bring to a finish. The artist gives us knowledge of nature's unrealized ends.' A great many assumptions underlie this statement, the chief of which is that everything has an ideal form of which the phenomena of experience are more or less corrupted replicas. . . . Every time we criticize a figure, saying that a neck is too long, hips are too wide or breasts too small, we are admitting, in quite concrete terms, the existence of ideal beauty' (12-13)."

ובעברית: בכל פעם שיש לנו ביקורת כמו - הצואר ארוך מידי, הירכיים קצרות מידי - אנחנו מניחים שקיים אי שם אידיאל של יופי.
אקח את הגישה הזו של אריסטו לקיום הנפשי שלנו. בכל פעם שאנחנו מתביישים, או מסתירים תחושות, אנחנו בעצם מבקרים את עצמנו או את זולתנו על קיומן של תחושות אלה. משמעות הדבר היא שיש קיום נפשי נקי מהתחושות האלה, והוא האידיאל.
יש קיום נפשי שאינו מתבייש בעירום ואינו רואה בו חוסר מוסריות. יש לכך אפילו עדות בסיפור גן העדן.
לפיכך, כשאמנים מציירים עירום, אם נגזור מדברי אריסטו, הם מנסים להציג את מה שהטבע לא השלים. או אולי את מה שהאדם קלקל.

אפשרות אחרת

בכל פעם שאנחנו מביישים בעירום שלנו - כאילו הנחנו שעדיף לנו בלעדי הדבר הזה שגורם לנו להתבייש. עדיף לנו שלא יהיה לנו האיבר הזה שאנחנו מסתירים, הערווה שלנו.

והלוא האיבר הזה הוא המאפשר לנו הן עונג והן המשך הקיום האנושי.

אנחנו נגד עצמנו?

אילו רק בתרבות המערבית היה כך - ביהדות בנצרות ובאיסלאם - אפשר היה לומר שזהו קלקול מקומי, עיוות שהתרבות הזו עוותה את האנושות בשם שליטה.

אלא שגם שבטים פרימיטיווים מכסים את ערוותם.

אכן השדיים גלויים, שהלא זהו איבר הזנה לתינוקות, ולא ברור כלל איך הפך להיות מיני

והאחוריים גם הם חשופים. גם הם לא תורמים להתרבות.

הערווה עצמה, גברית ונשית, מוסתרת על ידי בני אדם באשר הם, בעלה תאנה. הן במיתוס המערבי והן בג'ונגלים של אפריקה. הערווה היא בושה - כאילו אמרנו - אילו רק לא היתה לנו ערווה היינו מושלמים.

2009-04-05T05:18:00.000-07:00

google693aed92ee94c426.html

"מה זה להיות אמן ישראלי שמוערך בקהילה של 2,000 צופי אמנות"?

2009-04-03T22:02:00.000-07:00

מידי פעם התקשורת מספקת ראיון מקיף עם אמן חשוב, או אמנית, לכבוד אירוע..

הפעם זו תמר גטר. העיתונאית דליה קרפל שואלת כמו שצריך. גם שאלות כבדות משקל על מקורות האנרגיה לאמנות, וגם שאלה שנשאלים אמנים שוב ושוב ושוב - את אמנית מצליחה?

גם נחום טבת נשאל על כך, פעם...

והנה תשובתה של תמר גטר, בתוך הראיון:

הספר מספק מבחינתך חותמת להצלחה שלך כאמנית וכיוצרת? "הצלחה במובן העמוק של המלה היא גוף עבודות שיש לו משקל סגולי של אמירה בתוך רגע היסטורי. אני לא יודעת אם הצלחתי. קהל הקוראים יגיד. אפשר גם להגיד שאני אמן שנכשל, כי לא הצגתי בעולם כמו שהייתי רוצה ולא הייתי בתערוכות הקבוצתיות הגדולות, והעבודה שלי לא נהפכה להצהרה שחורגת מהקהילה כאן. אני גם לא עובדת עם גלריות בינלאומיות חשובות ואני לא חלק מההיסטוריה של האמנות המערבית. מה זה להיות אמן ישראלי שמוערך בקהילה של 2,000 צופי אמנות? אז אפשר לומר את זה גם כך, שאני כישלון".*

יש סקאלה כזו של הצלחה-------------כשלון.

לתמר גטר לא קשה למקם את עצמה על הסקאלה הזו. מיקום מגוון. ממש כמו נחום טבת. היא הצלחה. היא כשלון.

זה שייך לפוסט-מודרניזם, הסקאלה הזו? אולי תמיד גר פה הפוסט מודרניזם...

טריאנלה במוזיאון החדש לאמנות עכשווית ניו יורק

2009-03-15T22:45:00.000-07:00

אוצרים בוחרים אמנות עכשווית באינטרנט, בחירה מושכלת

מה זו התערוכה הזו? הנה ציטוט:
חמישים האמנים שיציגו בתערוכה החדשה במוזיאון לאמנות עכשווית במנהטן נולדו והתחנכו בעידן המחשב. האם יש לכך השפעה על יצירתם?

אבל אני דוקא שמחה לגלות את אופן בחירתם של האמנים (בחרו אותם דרך האיטנטרנט!) המקעקע את "קדושת האמנות" , ומכיר בכך שהמקור של עבודת אמנות כבר לא מה שהיה. איך יהיה בעידן השעתוק?
סופסופ זה מופנם במדרגה גבוהה יותר, כמו במוזיאון החדש לאמנות עכשווית")New Museum of Contemporary Art בלואר איסט סייד בניו יורק (""התערוכה הוקמה בתוך שנה בלבד. במקום להסתובב בעולם ולראות את עבודותיהם של האמנים, העדיפו האוצרים להסתמך על האינטרנט, שבאמצעותו יצרו קשר עם 150 סופרים, מורים, אמנים, מבקרי אמנות, אוצרים ובלוגרים שמהם ביקשו המלצות. מתוך כ-600 השמות שהוצעו להם, הם בחרו את 50 האמנים המשתתפים בתערוכה.
המשותף לכל האמנים הצעירים הוא שהם אינם מהססים לחצות את גבולות הדיסציפלינות השונות. רובם מגדירים את עצמם כרב-תחומיים: יוצרים ספרים, מציירים, מפסלים ומופיעים. לאורה הופטמן מגדירה זאת כך: "גישה שאפשר לכנותה 'פוסט אמצעי הביטוי'. איש מהם אינו מוגבל בחומרים שמהם הוא יוצר את אמנותו. זוהי גישה חדשה מאוד".

בבואות נרקיס - אוצר אורח רון ברטוש בגלריה P8

2009-03-15T03:58:00.000-07:00

התערוכה "בבואות נרקיס" מבקשת להציע אפשרויות קריאה ופרשנות אל מול המיתוס של נרקיס שמהווה נקודת התייחסות. ביצירותיהם של האמנים המציגים קיימת זיקה מרומזת יותר או פחות אל הנושא, ותערוכת דיוקנאות-עצמיים זו מביאה התבוננות דרך המשקפיים הנרקיסיסטיים בכדי לחשוף את הרובד הנוסף והמרתק הזה. העבודות שבתערוכה אינן בהכרח כאלו שהפרשנות המיתולוגית או הנרקיסיסטית היא פרשנותן המרכזית, אלא מובאות לתצוגה משותפת בכדי להצביע על הקשרים אלו מתוך יכולתן לספח חיבורים, ומתוך הזיקה הנרקמת ביניהן. בדרך זו הן מצטרפות לכדי פנורמה של התכוונויות לנרקיס שמרחיבה את המיתוס.

התערוכה מגמישה את זהותו של נרקיס ומעמידה אלטרנטיבות לדמותו. התיאורים שלפנינו נעים בין אלו הצועדים יד ביד עם הנרטיב המיתי לבין אלו הסוטים ממנו; אלו שייצוגי הדמות מעודנים לבין אלו החריפים יותר; אלו הנעים בין דיוקנאות-עצמיים בדרגות מימזיס שונות עד אלו השוללים את הדיוקן בדרך בדרך לא אחת; ויצירות שנותרות לא-פתורות ומתוחות מחד, מול אלו המספקות קתרזיס מזכך.

מן הוריאציות שבתערוכה נפרשות התגלמויות שונות של נרקיס בדמות המקבילה הנשית לו, נרקיס-מדוזה, נרקיס-צייר, אלטר-אגו נרקיסיסטי, ואף נרקיס בנוסח יהודי.

תשוקה נשית... שומדבר לא מתקדם

2009-03-06T22:34:00.001-08:00

מתוך מוסף הארץ 6 במרץ - דניאל ברגנר - ניו יורק טיימס

אז מה רוצה אישה?
סריקות מוח, מדידות וגינליות ושאלונים חושפניים הם רק חלק מהדרכים שבהן מנסות סקסולוגיות להבין את מקור התשוקה הנשית. אבל מה לעשות שלתהייתו המפורסמת של פרויד "מה רוצה האשה?" פשוט אין תשובה אחת

. במחקרים נחשף חוסר התאמה בין הגירוי הפיזי למנטלי אצל נשים
עשרות המתנדבים שהגיעו למעבדת המחקר הקטנה בקינגסטאון, אונטריו, הובלו אחר כבוד לכורסאות טלוויזיה מפנקות והתבקשו באדיבות לצפות בסרט פורנו שבו כיכבו קופי בונובו (שימפנזות ננסיות). מנהלת המחקר, הפסיכולוגית מרדית צ'יוורס, הסבירה בחיוך שעבדה לא מעט על הסרט, בייחוד על הפסקול: "קופי בונובו לא עושים הרבה קולות בסקס, אז לקחתי שריקות וצווחות של שימפנזים מזדווגים והדבקתי בקטעים המתאימים".

הסרט הוצג בפני גברים ונשים - סטרייטים וסטרייטיות, הומואים ולסביות - כחלק מסדרה פילמוגרפית שכללה פורנו הטרוסקסואלי, הומוסקסואלי ולסבי, וכן סרטונים של גברים ונשים מאוננים, גבר שרירי הולך עירום על החוף ואשה חטובה מתעמלת בעירום. כל מערך הדימויים הזה עבר מול עיני המתנדבים בעוד איברי המין שלהם מחוברים לפלסמוגרף (מכשיר המודד שינויים בזרימת הדם) וידיהם אוחזות במקלדת ומדרגות את מידת הגירוי המיני שלהם מ-1 עד 10.

בקרב גברים, הממצאים היו צפויים למדי: אצל סטרייטים התעוררה זקפה כשצפו בסקס הטרוסקסואלי ולסבי ובנשים מאוננות או מתעמלות, כאשר גברים בלבד הותירו אותם - ברובם - אדישים למדי. גם אצל הומואים לא נרשמו הפתעות מיוחדות. כך או כך, הציפייה הפשטנית שהפורנו "החייתי" ייגע באיזו נקודה מודחקת של זכריות לא מתורבתת, הכזיבה: הקופים לא עוררו שום ריגוש מיני. נוסף לכך, המדידות הגניטליות תאמו לחלוטין את אלו שעליהן דיווחו הנבדקים, מין מתאם נדיר שכזה בין גוף ונפש.

והנשים? או, זה כבר סיפור אחר לגמרי. בלי קשר להעדפה המינית שעליהן הצהירו, רובן התגרו במהירות מסקס סטרייטי, הומואי ולסבי באופן שווה, והגיבו בעוצמה מינית רבה לסרטון האשה המתעמלת. בניגוד מוחלט לגברים, הצפייה בקופים גרמה אצלן לזרימת דם מוגברת ומואצת (אם כי פחותה ממה שנרשם בעת שצפו בסקס אנושי). שוני נוסף התגלה במידת ההתאמה בין היד לנרתיק, שבייחוד בקרב נשים סטרייטיות נראו כשייכים לשני אנשים כמעט אחרים לגמרי. כך למשל, כשהוצג בפניהן מין לסבי, דיווחו נשים הטרוסקסואליות על מידת התרגשות נמוכה מזו שעליה הצביע הפלסמוגרף, ובמידה רבה אותו הדבר קרה גם עם סקס הומואי. עם מין הטרוסקסואלי קרה בדיוק ההפך - המקלדת היתה נלהבת, הגוף הרבה פחות. הדיווח על הקופים, כפי שניתן היה לצפות, היה של חוסר גירוי מיני כמעט מוחלט.

ביולוגיה או תרבות?

"אני מרגישה כמו חלוצה על ספו של יער עצום", אמרה פרופ' צ'יוורס, חוקרת נחשבת וחברת מערכת בכתב העת המוביל בעולם לחקר המין, "Archives of Sexual Behavior". "יש נתיב המוביל פנימה, לתוך מנגנון התשוקה הנשית, אבל הוא לא מאוד ברור". היא רואה בעצמה חלק ממסה קריטית של סקסולוגיות, שמתחילות לעסוק בבעיה שזיגמונד פרויד הציג בפני אחת מתלמידותיו לפני כמעט מאה שנה: "מה רוצה האשה?"

ב-96', כשעבדה כעוזרת מחקר לסקסולוג, נוכחה צ'יוורס לדעת שהיא האשה היחידה בקומה מלאה חוקרים גברים העוסקים בהעדפות המיניות של הגבר ובפרפיליה - תשוקות ארוטיות שסוטות מהנורמה. כששאלה את קורט פרוינד, המדען שפיתח את הפלסמוגרף של הפין וחוקר הומוסקסואליות ופדופיליה אצל גברים מאז שנות החמישים, מדוע מעולם לא הסב את תשומת לבו לנשים, השיב: "איך אני, כגבר, יכול לדעת מה המשמעות של להיות אשה? מי אני שאחקור נשים?"

ג'ון בנקרופט, המנהל לשעבר של מכון קינסי לחקר המין, המגדר והרבייה, מצא מחקרים שנערכו על ידי נשים כבר ב-1929, אז למשל נבדקו בסקר (שנוהל, למרבה האירוניה, על ידי קתרין במנט דיוויס, הנציבה האשה הראשונה של מערכת הענישה של ניו יורק) חוויותיהן המיניות של 2,200 נשים. אולם עד היום מדובר בשדה גברי מובהק. רק רבע מבין 300 החוקרים המובילים בתחום והחברים באקדמיה הבינלאומית לחקר המין הם נשים.

מחקריו המפורסמים של החלוץ בתחום הסקסולוגיה, אלפרד קינסי, ושל וויליאם

מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון, כמו גם התנועה לשחרור מיני ועליית הפמיניזם, הובילו באמצע המאה הקודמת לעיסוק מוגבר בכל הקשור בסבך התשוקה הנשית. לדברי ג'וליה היימן, המנהלת הנוכחית של מכון קינסי, הנתונים שפורסמו בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים ברבי המכר של קינסי, "התנהגותו המינית של הגבר" ו"התנהגותה המינית של האשה", היו רחוקים מלחשוף משהו על מעמקי אותה תשוקה.

קינסי, מעניין להיווכח, החל את הקריירה המדעית שלו בקטלוג מינים של צרעות והיה חשדן למדי בכל הנוגע לרגשות. גם מאסטרס וג'ונסון, שצילמו מאות נבדקים מקיימים יחסי מין במעבדתם, הגיעו בספריהם מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים למסקנות שהתמקדו בתפקוד המיני. אף מלה על תשוקה.

באותן שנים ניהלה היימן עצמה, כחלק מהדוקטורט שלה, כמה מן המחקרים המוקדמים ביותר שעשו שימוש בפלסמוגרף וגינלי. אולם זמן קצר לאחר מכן תפסה מגיפת האיידס את תשומת לבם של העוסקים בתחום, שמה דגש על נושא המניעה והפכה את התשוקה מרגש שכדאי לחקור לגורם שממנו יש לחשוש - מקור לאסון אפידמיולוגי.

את הפריחה הנוכחית במחקר אפשר לזקוף להופעתה של הוויאגרה בסוף שנות התשעים. למרות שהיא מיועדת לגברים הפיחה התרופה, שעשתה מהפכה בטיפול באימפוטנציה, רוח חיים בחקר המיניות הנשית. לא רק שהובילה מהלך (שעד כה נותר עקר ברובו) למצוא מקבילה נשית לוויאגרה, אלא גם חידשה בעקיפין את החיפוש, הן התרבותי והן הביולוגי, אחר מושאי ומחוללי התשוקה הנשית.

כמה דוגמאות: מחקר שפורסם באחרונה בכתב העת "Evolution and Human Behavior", מאת הפסיכולוגית התר ראפ, משתמש בדימות תהודה מגנטית (MRI) כדי להראות כיצד בתקופת הביוץ, מגיבים אזורים מסוימים במוחן של נשים הטרוסקסואליות באינטנסיוויות רבה יותר למראה פניהם של אנשים בעלי תווים גבריים במיוחד. מחקרו של ריצ'רד ליפה, פסיכולוג באוניברסיטת קליפורניה בפולרטון, מראה כי בעוד גברים בעלי דחפים מיניים חזקים מדווחים על משיכה קוטבית יותר ממרבית הגברים (לנשים אצל הטרוסקסואלים, לגברים אצל הומוסקסואלים), אצל נשים ההפך הוא הנכון: ככל שהדחף המיני חזק יותר, כך קיימת יותר משיכה לשני המינים (אם כי קיימת הסתייגות בנוגע ללסביות).

בארי קומיסרוק, נוירולוג באוניברסיטת ראטגרס, ביקש מנבדקות להגיע לאורגזמה כשהן שוכבות וראשן נתון במכשיר fMRI. המטרה היתה מעקב אחר פעילות מוחן בארבעה סוגים של שיאים: אורגזמות קליטוריאליות (המושגות במגע עם הדגדגן); כאלה שמושגות בגירוי דופנות הנרתיק, בנקודת הג'י; בגירוי צוואר הרחם; וללא מגע כלל. ואילו בינתיים, במעבדת הפסיכופיזיולוגיה המינית באוניברסיטת טקסס באוסטין, הפסיכולוגית סינדי מסטון ותלמידיה מפרסמים מחקרים כמו "השפעות קצרות וארוכות טווח של תמציות גינקו דו-אונתי על קשיי התפקוד המיני אצל נשים". היריעה, אם כך, קצרה מהכיל.

הסיכוי שתובנות שאליהן מגיעים בעזרת תמונות צבעוניות של ההיפותלמוס, שאלונים באינטרנט או ראיונות אינטימיים, יוכלו אי-פעם להציע מפה כוללת של שטח כה תלול וענק כמו תשוקה נשית - קלוש. אולם צ'יוורס מסרבת להתייאש. השאלה הראשונה שעמה היא מתמודדת היא מדוע נשים מתעוררות מינית מטווח רחב כל כך של גירויים לעומת גברים; האם לגברים יש פשוט יותר עכבות, האם הם מרוסנים יותר על ידי גבולות התרבות?

את ההסבר האחרון ניסתה לבטל כשכללה טרנסקסואליות באחד הניסויים (שבו הוצג רק סקס בין בני אדם). בלי קשר למגדר שלהן, הגיבו הטרנסיות גם פיזית וגם סובייקטיווית כמו גברים ביולוגיים. מנגד, כמובן, אין כל קושי לטעון שהנורמות החברתיות השפיעו על הנבדקות באופן "בלתי הפיך" לפני ששינו את מינן, כשאפילו צ'יוורס עצמה מודה לבסוף ש"המציאות המחרידה של המחקר הפסיכולוגי היא שלא ניתן להפריד בין התרבותי לביולוגי".

תפקידה של אינטימיות

בעיות זקפה מטופלות כיום לרוב בעזרת גלולת הוויאגרה ומתחרותיה בשוק. בניגוד לגברים, בקרב נשים התגלו ההשפעות הפיזיולוגיות של תרופות מסוג זה כבלתי רלוונטיות - הן עודדו אולי את זרימת הדם והסיכה, אבל לא תרמו ליצירת תחושה תודעתית של תשוקה. צ'יוורס, מצדה, לא תרה אחר האפרודיזיאק הכימי, אלא אחר ההבנה כשלעצמה. הקושי מתחיל בכך שנשים, היא אומרת, גדלות עם הרבה פחות מודעות למסרים הארוטיים של איברי המין שלהן - הן אנטומית והן תרבותית. הפין, אחרי הכל, הוא איבר נהיר למדי.

בשורה התחתונה מחלקת צ'יוורס את המיניות הנשית לשתי מערכות נפרדות לחלוטין: הפיזיולוגית והסובייקטיווית. התשוקה, לטענתה, נמצאת במערכת הסובייקטיווית, הקוגניטיווית, כאשר הגירוי הגופני מגלה רק מעט אודותיה. "אחרת", היא צוחקת, "איאלץ להאמין שנשים רוצות לעשות סקס עם קופי בונובו".

היא פיתחה את התיאוריה הזאת גם בעקבות מחקרים קליניים שבהם דווח על התגרות גניטלית ואף אורגזמה בזמן תקיפה מינית, ועם סקרים שהעידו על התגברות של זרימת הדם הווגינלי אצל נבדקות המאזינות לתיאורי מקרי אונס. בניסיון להבין את הסיבה לגירוי בהקשר של מין בכפייה, פיתחה צ'יוורס הנחה אבולוציונית המדגישה את ההבדל בין הנכונות הרפלקסיווית למין לבין התשוקה.

הסיכה הגניטלית, היא כותבת במאמרה, הכרחית "להקטנת אי-הנוחות ואפשרות הפציעה, בעת החדירה לנרתיק... נשים קדמוניות שלא גילו תגובות וגינליות אוטומטיות לאותות מיניים היו נתונות לסיכון רב יותר לסבול מפציעות בעת חדירה לא רצויה לנרתיק - שהובילו למחלה, לחוסר פוריות ואף למוות". לפי התיאוריה הזאת, אם כן, נשים מייצרות לחות נרתיקית לצורכי הגנה בהיתקלות עם סיטואציה מינית.

לסקסולוגית ליסה דיאמונד יש דרך אחרת לחלוטין להתבונן בדחפים ארוטיים של נשים. דיאמונד, פרופ' לפסיכולוגיה ולימודי מגדר באוניברסיטת יוטה, ביצעה חלק ניכר מהמחקר שלה מחוץ לכותלי המעבדה והתמקדה במיניות שאינה הטרוסקסואלית. מסקנותיה, כך נראה, סותרות את נתוניה של צ'יוורס על סקס עם זרים.

ספרה, "נזילות מינית: הבנת האהבה והתשוקה של נשים" (הוצאת הארוורד), פוצח בתיאור הרומן המסוקר של השחקנית אן הייש עם הקומיקאית הלסבית אלן דג'נרס, שאחריו התחתנה עם גבר. ממקרים דומים וממחקריה שלה על הזדווגות בעלי חיים ומיניות נשית, היא גוזרת חד-משמעית שהתשוקה הנשית נקבעת על ידי אינטימיות, על ידי קשר רגשי.

דיאמונד חקרה את הנושא למעלה מעשר שנים, ובתקופה זו עקבה אחר המשיכה המינית של כמאה צעירות שבתחילת המחקר שלה הגדירו עצמן כלסביות, דו-מיניות או סירבו לתייג את עצמן. על סמך ניתוח של המעברים הרבים שעשו בין זהויות מגדריות ועל סמך תיאוריהן את חיי המין שלהן, טוענת דיאמונד שתשוקה היא דבר נזיל ומשתנה, שאינו ניתן להגדרה בנקודת זמן כלשהי וכי עצם פעולה זו היא הפעלה של פרדיגמה גברית החותרת לקיבוע הזהות.

מעט יותר מחצי מהמשתתפות במחקר החלו כדו-מיניות או לא תייגו את עצמן - אם כך, אין זה צפוי להיתקל בנזילות מגדרית? דיאמונד מכירה בכך, אולם מדגישה כי הדפוס של הנבדקות במשך השנים, גם בשינוי הקטגוריות שהן בחרו לעצמן וגם בסיפורים שסיפרו, היה גמיש מאוד. כך שאם בכלל נמצא ה-ביטוי ה-אמיתי לארוס הנשי - הנזילות היא חלק מהותי בו.

משיכה פרדוקסלית

לפני שנפגשתי עם מרתה מינה, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוואדה, לאס וגאס, הלכנו יחד להופעה בקזינו. צמד נשים חשופות חזה עם שיער כהה ותחתוני חוטיני צללו אחורה לתוך קערת זכוכית ענקית ושחו מתחת למים, מקמרות את גבן כשהחליקו במעלה הדפנות. עד מהרה השתלטה על הבמה בלונדינית גמישה שלבשה חצאית בית ספר קצרה במיוחד. היא סובבה כמה חישוקים סביב מותניה הצנומים והונפה באוויר על חוט גבוה מעל לקהל, שם פישקה את רגליה. הקהל הורכב באופן די שווה מגברים ונשים, אולם היו הרבה יותר נשים מגברים על הבמה. בסוף השואו, טיפסו גברים שריריים בעלי שיער ארוך מדלת סתרים ברצפה והחלו להתפשט, מוקפים בשמונה או עשר נשים עירומות כמעט לגמרי.

מינה הסבירה את חוסר האיזון המגדרי על הבמה: "הגוף הנשי", אמרה, "נראה זהה כשהוא מגורה ולא מגורה. הזכר, ללא זקפה, מכריז על חוסר גירוי מיני. הגוף הנשי מכיל תמיד את ההבטחה, הרמיזה למין" - שמשפיעה על גברים ונשים כאחת. אחר כך ציינה את הדבר החשוב באמת: התפקיד שמשחק הרצון להיות מושא התשוקה - והפן הנרקיסיסטי - במנגנון ההשתוקקות הנשית. "עבור נשים, להיות נחשקות היא-היא האורגזמה", אמרה מינה. בינתיים, הנשים בקהל הקזינו בהו בנשים שעל הבמה, אולי מדמיינות בהתרגשות שגופן שלהן נחשק כמו זה של הרקדניות.

מינה מתנגדת לחלוטין לרעיון שהתשוקה הנשית נובעת מקרבה, "כפי שאנו אוהבים לחשוב". בשנה שעברה סיימה מחקר מצומצם, שכלל ראיונות מקיפים עם עשרים נשים נשואות שחוו בעיות ביחסי המין עם בעליהן. למרות שמערכות יחסים גרועות הורגות לעתים קרובות את התשוקה, טענה, מערכות יחסים טובות לא בהכרח מבטיחות את קיומה. "למעשה, התשוקה הנשית לא קשורה ליחסים. היא נרקיסיסטית ונשלטת על ידי הכמיהה להיות מושא להערצה ארוטית וצורך מיני", אמרה, אך ציינה מחקר שלפיו בהשוואה לגברים, הפנטזיות הארוטיות של נשים מתמקדות פחות בגרימת הנאה ויותר בקבלתה.

מחקר שפורסם בשנה שעברה קבע כי בין שליש ליותר מחצי מהנשים חוו "פנטזיות אונס", לעתים קרובות בזמן משגל, וכי לפחות אחת מעשר נשים מפנטזת על תקיפה מינית לפחות פעם אחת בחודש באופן מהנה. אונס, אומרת מינה, משמעותו איבוד שליטה מוחלט, בעוד שהפנטזיה היא תחום הנשלט על ידי העצמי - כך שמשיכה היא דבר פרדוקסלי. היא הדגישה את ההבדל העצום בין ההנאה מהמדומיין לאימת הממשי. "אני שונאת את המושג 'פנטזיות אונס'", אמרה, "אלו למעשה פנטזיות של היכנעות".

היא דיברה על הריגוש שיש בלהיות נחשקת כל כך, עד כדי שהתוקף נכון להכניע. "אולם 'תוקפנות', 'שליטה', אני חייבת למצוא מלים טובות יותר", אמרה. "'היכנעות' היא גם לא מלה טובה, כי היא לא משקפת את הפנטזיה המושלמת על כניעה מרצון". גם צ'יוורס התקשתה עם הסמנטיקה בנושא מטריד זה. "המלה 'אונס' מגיעה עם כמויות עצומות של מטען", אמרה. "לעולם, לעולם, לא ארצה לשדר מסר שלמישהו יש זכות לקחת מאשה את האוטונומיה על גופה. אני חוזרת ומדגישה זאת בפני הסטודנטים שלי, 'גירוי אינו הסכמה'".

עברנו לדבר על האופן שבו פנטזיות מיניות מבטלות כל סיכון לפגיעה גופנית או נפשית, ומאפשרות הצצה טהורה לתשוקה. "זוהי משאלה להיות מעבר לרצון, מעבר למחשבה", אמרה צ'יוורס, מהורהרת.

קבר עמוק מדי

צ'יוורס רכנה מעל למחשב הנייד שלה, ועברה על מידע שהתקבל מתגובות להקלטות אודיו של סצנות סקס. היא הביטה בקו האדום המשונן שרץ לאורך מסך המחשב ועקב אחד זרימת הדם בנרתיק של אחת הנבדקות, שנייה אחר שנייה. לפני שתזין את הנתונים לתוכנת מחשב, היא נדרשת "לנקות" אותם, כלומר למחוק את הקריאות השגויות - רגעים שבהם הנבדקת נעה בכיסאה וגרמה להתכווצות קלה של האגן שעשויה היתה לבלבל את הפלסמוגרף ולעוות את התוצאות הכלליות. "אני מתעוורת", אמרה עם כל פסגה חשודה נוספת.

נראה שהניקיון הקטן הזה מתגמד לעומת ההיקף העצום והמורכבות של השטח שאותו היא מנסה להבין. גם אם כל הסקסולוגים בעולם יחברו נשים לפלסמוגרף, ימפו את פעילות מוחותיהן ב-fMRI, ירכיבו להן משקפיים, יתנו להן שאלונים או יעקבו אחר חיי המין שלהן במשך שנים - מה הם ישיגו? מה יוכלו להציע אי-פעם מעבר לרמזים מרתקים, תובנות מקוטעות ומסקנות הסותרות זו את זו? האם תוכל מסקנה כלשהי לכלול לגמרי אפילו את דחפיה הארוטיים של אשה אחת בלבד? איך משתלבת אינטימיות עם נרקיסיזם, ולאן דוחפים את פנטזיית האונס?

בשיחה על האופן שבו מחקרה עשוי לסייע לנשים, אמרה צ'יוורס שהוא יוכל לשנות את הדרך שבה נשים תופסות את יכולתן להתגרות ולסייע להן להגיע לתיאום בין התשוקה המנטלית לגירוי הגניטלי. האם חשיבה כזאת לא סותרת את התיאוריה שלה על הפיזיולוגי והסובייקטיווי כמערכות נפרדות? היא הודתה שייתכן. היער העצום נראה, לעתים קרובות, מורכב מדי להבנה.

אולם צ'יוורס תולה זאת גם במאמצים הגבריים לכוון את הארוס הנשי והעכבות התרבויות שהותירו את התשוקה הנשית מעומעמת, מעוותת, לא ניתנת להבנה. "לתרבויות כה רבות יש קודים נוקשים למדי השולטים במיניות הנשית", אמרה. "אם מיניות זו היא סבילה יחסית, אז למה יש כל כך הרבה חוקים לשלוט בה? למה היא כה מפחידה?"

ואולי הנתונים שצ'יוורס ועמיתיה כה שוקדים על איסופם מטעים, משקפים רק את תוצרי התרבות - שפרשנויותיה מרחיקות את האמת. אולי ההיסטוריה הארוכה של הפחד קברה את טבעה של התשוקה הנשית עמוק מכדי שניתן יהיה לחשוף אותה.

מאת דניאל ברגנר, ניו יורק טיימס . פורסם ב"הארץ")

מבט נשי על עירום גברי באמנות בת זמננו

2009-03-04T19:37:00.000-08:00

המבט נשי על העירום גברי - תערוכה וירטואלית

Publish at Scribd or explore others: culture

גלריה p8 פתיחת התערוכה שרה ובובס

2009-02-14T22:41:00.000-08:00

תמונות

אמנות - עבודה או בטלה?

2009-02-14T22:24:00.000-08:00

עשיר ראה דייג יושב להנאתו ודג דגים.שאל העשיר את הדייג: "וכי אין לך מה לעשות ולבטל את זמנך לריק?"ענה הדייג: "ומה אתה עושה?""אני בונה פה, עושה שם וצובר ממון", השיב העשיר."עד מתי, האם יש לך יעד מסוים?" שאל הדייג"עד שיהיה לי מספיק", ענה העשיר."ומה תעשה אחר כך?" היקשה הדייג. "אשב לדוג", אמר העשיר."ומה אני עושה עכשיו...?" חייך הדייג.

מתוך אין מחיר לחופש מאת: טום הודג'קינסון

פתרון פשוט נוסף לחרדה טמון באימוצהּ של תיאולוגיה פטליסטית. הקתולים, למשל, כנראה חרדים פחות מן הפרוטסטנטים. הבודהיסטים בוודאי חרדים פחות מן היהודים. אם תאמין שאין הרבה היגיון בחיים פרט לניסיון ליהנות מהם, חרדותיך ישככו. חרדתך תגבר, לעומת זאת, אם תתאפיין בהלך רוח פוריטני ותחשוב שאתה נורא חשוב בעולם, ושמאוד משנה מה תעשה. חשיבות עצמית מולידה חרדה (ראו פרק 24). עלינו ללמוד לא לדפוק חשבון - לא במובן של התנהגות אנוכית, אלא במובן של חיים חופשיים מדאגות. היום אנחנו מתגאים ב"אכפתיות" שלנו ומשליכים פרחים על קברי זרים כדי להוכיח את טבענו ה"אכפתי" לכל מי שמסתכל במקרה. "אני בן־אדם מאוד אכפתי", אנחנו אומרים - משפט שכל משמעותו היא שאנחנו מעמיסים על כתפינו את בעיותיהם של אחרים מבלי שתהיה לכך השפעה מועילה מעשית כלשהי. הדיבורים על אכפתיות הם ריקים מכל תוכן.

ארטופיה נהיית P8 ויש תערוכה חדשה ראשונה

2009-02-11T22:35:00.000-08:00

שרה&בובס - תערוכה חדשה נפתחת הערב במקום שלי בפוריה 8 יפו, ששמו הפך מארטופיה ל P8.
השם החדש מציין את המעבר של החלל לתפקוד של גלריה לכל דבר. בלי לשים לב, לאט לאט, זה קרה ונהיה וקרם עור בשר וגידים. פתאום הפעולות הקטנות שנמשכות על פני הזמן וחוזרות על עצמן, כמו עוד שיחת טלפון, עוד היכרות, עוד הזמנה, עוד כזה ועוד אחר - הכל מצטבר ומתגבש ועושה תוצאה.

יפו, מנשייה, צבע טרי, התחנה התרבותית

2009-02-07T00:03:00.000-08:00

ביקרתי באתר הבית של מתחם התחנה - בשיפוץ/שימור לקראת פתיחתו כמתחם תרבות. האירוע הראשון - צבע טרי - יריד אמנות ישראלית, עומד בפתח.
האתר המפואר מציג כל מה שניתן להציג בהקשר הזה - הסטוריה של המקום, תמונות מהעבר המפואר, תכניות לעתיד נפלא..
ורק איזו חתיכת אמת הסטורית חסרה שם. החתיכה המכוערת שלא רוצים לגעת בה.
התחנה נבנתה בצפון יפו, או נכון יותר ממש מחוץ ליפו בצידה הצפוני, בסוף המאה ה19 כשיפור אמצעי תחבורה גמליים ששמשו אז.
קצת אחרי זה, בתחילת המאה העשרים החלו להיבנות שכונות מחוץ ליפו. יהודיות? אכן כן.
אבל גם שכונה ערבית גדולה, מנשייה. לולא השם המככב בכל מקום אפשרי, אפשר היה בקלות להאמין שזו אגדה מומצאת.
מנשייה נבנתה ממש כמעטפת לתחנת הרכבת, במיוחד בצד המערבי של התחנה, והשתרעה עד קו המים.
וישנו גם המסגד חסן בק שבנה המושל התורכי, אז, ושממנו ירו על תל אביב, ממנשייה.
אצ"ל כבש את מנשייה, ואנשיה ברחו. כמו ערבים רבים אחרים שברחו מיפו, או גורשו על ידי רובי האצ"ל.
בתי מנשייה נותרו ריקים?
לרגע קט בלבד.
מיד נכנסו לתוכם המוני עולים חדשים שהגיעו מיד עם קום המדינה.
מנשייה הפכה לשכונה יהודית בצפון יפו.
די מהר השכונה נהייתה שכונת עוני.
בשנות הסיקסטיז העליזות קצה עירית תל אביב בעוני היפואי הזה, ותהליך המוכר פינוי בינוי העבריה את אנשי מנשייה אל מעבר להרי החושך של אותם ימים - אל חולות חולון, למשל, שצמחו בהם השיכונים הידועים...
ומה קרה במנשייה?
באו הדחפורים ומחקו הכל, ואת הערמות המחוקות ערמו כתל על שפת הים.
עבר זמן ןהתברר שגם ערימות האשפה פסולת ההרס לא טובות לנו, והעיריה מצאה את צ'ארלס קלור שתרם כסף לעשות שם את הפארק הירוק-צהוב על שפת הים.
והקימו שם את מוזיאון האצל הכובש.
וסביב התחנה השוממת גדלה לה שממה של כלום. סתם שדה עם עשבים שוטים, אבנים של חלקי גדרות וקירות ומתחם סגור ונטוש.
שאלתי אנשים - מה זה פה?
אמרו לי - זה כלום פה. אין פה כלום. לא היה פה כלום. זה סתם..
האיש שלי גדל שם, בשכונה הזו מנשייה, מ 48 עד גיוסו. כשהשתחרר הבית כבר לא היה. השכונה כולה לא היתה. תארו לכם, הולך חייל לצבא, בא הביתה פעם בחודשיים, ואז יום אחד הוא שוב בא, הפעם לתמיד, אבל השכונה איננה. הבית איננו. אפילו הריסות אין כי פינו אותן. חלום בלהות

ואני, יפואית גם כן לא ממנשייה אלא מבית תפוס אחר - ראית את הערימות אשפה ההן, ואת הגן הצומח מעליהן, ואת בית האצל, ועכשיו אני רואה את התחנה המתייפייפת
הלכנו לשם האיש ואני. והוא הראה לי באצבעו על שריד גדר שגבלה בחצרו, ועל עץ שעליו טיפס, ועל שביל המוליך מן השדה ישר אל הים, השביל שבו רץ עם חברים אל הים ועל כתפיהם רפסודה בנויה מצמיגים שמצאו באשפת יפו.

יש הבוכים את הנכבה, זו שהבריחה את יושבי מנשייה הערבים. וזוכרים את היושבים החדשים. זה גם נהפך לאמנות
ויש המתעלמים מעשרים שנות קיום יהודי ישראלי פרברי תוסס שנחתך מלמעלה, לטוב ולרע.
הכל ככה, לטוב ולרע, תלוי מי את ומי אתה.
מצרפת כאן את סיפור המקום בפרטיו, סיפור יפה עם תמונות , וציטוט עיקרי ממנו - כאן: מפי תומר שלוש
מנשייה- כשהחלו להיבנות שכונות יהודיות מחוץ לחומות
מנשייה- כשהחלו להיבנות שכונות יהודיות מחוץ לחומות יפו, החלו להיבנות גם שכונות ערביות. אחת מהן – שכונת מנשייה – נבנתה מצפון לעיר והיוותה מעין שלוחה ערבית של יפו בתוך השטח היהודי. בתי השכונה נמתחו עד מסגד חסן בק וחצצו בין נווה צדק לבין הים. המסגד עצמו נבנה ב-1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. דווקא בשנות הרעב של המלחמה, כשכל המשאבים הופנו לחזית הדרום (קו עזה - באר שבע), בעת שרבים מתושבי הארץ גולים מבתיהם (חלקם בורחים וחלקם מגורשים), דווקא אז החליט חסן בק, מושל יפו, להקים מסגד על שמו. חומרי הבניין נלקחו ממחסני הסוחרים היהודיים (וביניהם האחים שלוש), והפועלים היו עובדי כפייה שנתפסו באופן שרירותי ברחובות יפו. למרות שהשכונה נהרסה כליל היא מונצחת בסרט "קזבלן".לאחר קום המדינה- בימי מלחמת העצמאות קו החזית בין יהודי תל אביב וערביי יפו עבר בין השכונות נווה צדק ומנשייה. צריח מסגד חסן בק שימש כעמדת צלפים, וכמה מבנים בנווה צדק שימשו את כוחות האצ"ל כמפקדות ובסיסים. שתי השכונות ניזוקו קשות. בגלי העלייה הגדולים של שנות ה-50 נקלטו עולים רבים בבתים הנטושים של מנשייה ונווה צדק. במשך זמן רב התנוונו השכונות והפכו לצפופות ועניות להחריד.בשנות ה-60 נהגתה תוכנית להחריבן. התוכנית נועדה ליצור "מרכז עסקים ראשי" בצמוד לחוף בהשראת מנהטן של ניו-יורק. (על ביצוע התוכנית הופקדה החברה העירונית "אחוזות החוף", שלימים שינתה את תחום פעילותה). מנשייה נהרסה כליל – למעט מסגד חסן בק ומבנה קטן הרוס למחצה, שהפך ברבות הימים ל"בית האצ"ל בתש"ח על שם עמיחי פייגלין" שמספר את סיפור כיבוש יפו על ידי הארגון. את פסולת הבניין שנותרה מהרס שכונת מנשייה דחפו אל הים וכיסו בעפר. כך אבדה גם רצועת חול ים שהייתה יכולה לשמש כחוף רחצה, ובמקום ניטע גן צ'ארלס קלור על שם נדבן יהודי בריטי. תוכניות ההרס פסחו על נווה צדק. גם בשעה שהדחפורים עלו על מנשייה וגם בשעה שהמנופים הרימו את המגדלים הסמוכים נווה צדק שרדה בזכות התערבותם של אישים וגופים שונים. מרכז העסקים הצמוד לחוף לא התפתח כצפוי והוא נבנה רק בחלקו, בעוד שמרכז העסקים הראשי נע מזרחה לציר איילון. בשנת 1987 זכתה נווה צדק לתוכנית שימור ושיקום – מבנים הוכרזו כמיועדים לשימור, ואחרים נועדו להיבנות מחדש בהשראת סגנון הבנייה בשכונה. כדי לעודד את פיתוח השכונה הורשו בעלי המגרשים לבנות את קירות בתיהם ממש בשפת הרחוב וכך לנצל את כל שטח המגרש. לאחר שיקום מתחם סוזן דלל, בית הסופרים ובית רוקח והחייאת המרקם החי של השכונה עם הקמת בתי עסק ומרכזים רוחניים, חזרה השכונה להיות בית עבור תל-אביבים רבים ומוקד תיירות ובילוי עבור מבקרים רבים.
תחנה 2: מבט על תחנת הרכבת יפו מחניון מנשייה

תחנת הרכבת יפו- במאה ה-19 היורדים בנמל יפו שביקשו לעלות לירושלים לא יכלו פשוט לנסוע במשך 45 דקות על כביש 1... המסע מהחוף אל ההר ארך לפחות יומיים (החנייה הלילית הייתה כורח המציאות בשל החשש משודדים). הרוכבים על גמל/סוס/חמור שילמו מס בהמה, ואף נאלצו בעליות ההרריות לירושלים לרדת מהאוכף ולוודא שהבהמות לא מחליקות לתהום. בעגלה רתומה לסוס נדרשו יושביה לסייע בדחיפת העגלה במעלה ההר. כמו כן, נגבה מס גולגולת על כל אחד שיצא לדרך מיפו, ובהגיעו לירושלים נדרש לשלם דמי כניסה לעיר. לכן, משנחנכה מסילת הרכבת יפו-ירושלים בשנת 1892, הייתה שמחה גדולה בארץ. המסילה נמתחה לאורך נחל איילון ונחל שורק, והנסיעה נמשכה כארבע שעות. למחרת טקס חנוכת המסילה, סיכם אליעזר בן-יהודה את התרשמותו: "כדורי אש ומשאות עשן ורעש אופן על מטילי ברזל, וקול אנחות עמוקות וקול בעבוע מים, וקול צפירה וקול תרועת העם, הקיטור בא הקיטור בא." (בן יהודה עצמו חידש את המילה העברית "רכבת" על משקל "גָּמֶלֶּת", שפירושה שיירת גמלים). אחד מנוסעיה המפורסמים של הרכבת היה בנימין זאב הרצל שיצא לירושלים מתחנה זו. בתחנת הרכבת נבנו כמה בניינים לאורך השנים וביניהם אחוזת משפחת וילנד (הטמפלרית). במלחמת העצמאות שימשה התחנה את האצ"ל כמפקדה עורפית וכבסיס גיוס. לאחר קום המדינה שכן במקום בסיס צה"ל שטיפל בנשק פגום ונשק שלל. כיום תחנת הרכבת עוברת שיפוץ מאסיבי ותהליכי שימור במטרה להופכה למרכז בילוי ותרבות (כמו נמל תל אביב). מסילת הרכבת כבר לא יוצאת מכאן, אך היא עדיין עולה באותו תוואי ומשך הנסיעה בה כשעה וחצי.

איך אשה מציירת סקס Joan Semmel

2008-12-26T21:02:00.000-08:00

artist statement

Joan Semmel

איך היא מציירת את עצמה.

מציירת סקס

עירום, כן שוב nude

2008-12-25T22:34:00.000-08:00

ככל שהזמן עובר, ומצטברות אצלי עבודות שעשיתי ומתגבשות תוכניות לעבודות שאעשה, אני מבקשת להגדיר לעצמי בבירור מה הדבר שבאמת אני עושה.

נתקלתי בכתבה הזו שבה מצוטטת דוגמנית עירום בסדנא לרישום/ציור. איכשהו זה הביא לחשוב על כך שהעירום מספיק מרתק אותי כדי שאכריז עליו ביני לבין עצמי כנושא ששווה לעסוק בו שוב ושוב מהרבה היבטים, ובעיקר - החשיפה שהוא דורש, בין אם מדובר בפורטרט עצמי ובין אם במודל או מודלית שבוחרים בכך. הכוונה היא לשלל הסיבות שכל אחד מהמתפשטים מתאר כסיבה לחשיפה שלו, בעולם שבו אנחנו לבושים. הכוונה היא לעמוד על המניע לחשיפה ועל האופנים השונים שמניע זה או מניעים אלה באים לביטוי. הכוונה הזו לא מתבהרת במהלך הציור. אין לה ולא כלום עם הציור עצמו. הכוונה הזו מתבהרת במהלך המשא ומתן עם המודל לפני הפגישה, או עם עצמי לפני הצילום העצמי.

הציור עצמו הוא סתם המגרש משחקים שלי.

2008-12-24T06:55:00.000-08:00

אני משוטטת ביום גשום ברחבי העולם. מוזר איך יום סגרירי שמבקש ממך להתכנס בביתך ובתוך עצמך, בעצם לוקח אותך לבקר בהמוני מקומות מרתקים..

ברוקלין- מיוזיאום. המרכז לאמנות פמיניסטית. לא ידעתי שיש מרכז כזה שם. מצאתי שם אחיות ותיקות , פמיניסטיות שפרחו בשנות השבעים , אבל גם צעירה אחת, בגיל הילדים שלי, צרפתיה, שעושה וידיאו כמו זה שעשיתי - גברים עירומים בסטודיו שלה, היא מצלמת, הם אינם דוגמנים מקצועיים, והיא מנהלת את מערכת היחסים הידועה אמנית-דוגמן. כשהיא רוצה להראות את יפי הגוף של הדוגמן - אנחנו לא רואים את איברי מינו. הם מחוץ ליופי?
וגם זאת וגם כאן - אני לא אקרא לזה עירום גברי, כי אין כאן אף גבר שלם, יש כאן רק גופות של גברים נטולי פנים. פרגמנטים.
כאן יש גברים שלמים עירומים שגולדן הפכה אותם לגינות פורחות.

הפגישה האינטרנטית הזו הוליכה אותי לשאלה "מדעית": חוקרים פסיכולוגים וסוציולוגים חקרו נשים וגברים מהיבטים שונים. האם חקירת מדען גבר את הגברים זהה לחקירת מדענית אשה את הגברים? אחרי שהפמיניסטיות למדו אותי שיש קריאה ויש קריאה, וקריאה של אשה בחומר מסויים שונה מקריאה של גבר, אני שואלת: האם נשים בחרו לחקור את נפש הגברולפרש את המחקר מהיבט נשי?

פרויד אבחן את המקרה הידוע לשמצה של אשה היסטרית.

והפמיניזם אמר את דברו על השוביניזם הזה.

האם אשה כלשהי, תואמת פרויג, חקרה את מסתרי הנפש של הגבר?

איפיגניה - הסרט בעקבות המחזה של אאוריפידס

2008-12-07T20:45:00.000-08:00

אתמול ראיתי את איפיגניה (הסרט שביים מיכאל קאקויאנוס לפי אווריפידס), והבוקר התעוררתי והיא ממלאת אותי, ובאתי אל האלוהים העכשווי שלנו גוגל, וכך התגלגלתי אל דבריה של מאיה בז'רנו אודות הסרט

אכן ההארה שהפכה אותה מנערה רכה למיתוס הארה רבת הוד. ובכל זאת משפט אחד שאמרה "עשה לי את זה": מה תאמרי לאמהות של אלפי החיילים האלה שהולכים להקריב עצמם במלחמה? מדוע חיי שווים יותר? כך שאלה איפיגניה את אמה האבלה עליה בעודה חיה.(אני רק רוצה לדעת בבטחה שאכן אלה המילים שאאוריפידס שם בפיה). אם נחשוב חשיבה פמיניסטית, הרי שהנה היא במיטבה, בפיו של מחזאי חכם בן אלפי שנים...שעימת את חושיה הבריאים של האם המגוננת על בתה עם ההגיון השוויוניסטי שלפתע האיר את איפיגניה.
ואם נחשוב במונחי גורל, חשיבה מרכזית לאותם ימים (והיום? האם אנחנו מאמינים בשליטה בגורלנו?) - נבין שוב מה שהבינה איפיגניה - אין טעם להתמודד עם נחשול של עדר אנושי אטום וצמא דם. האם שונה הדבר היום?
ומשוואה נוספת הנגזרת ממילותיה ומילות אביה - למען יוון! הנחשול הפרימיטיבי הזה הוא הוא יוון! הוא הלאומיות, הערך הנעלה הזה שבשמו מקריבים עצמם אלפי גברים ונערה רכה אחת.. האם הלאומיות הדורשת קרבנות היא הגורל שאין מה לעשות כנגדו אלא לקבלו בהכנעה של טרגדיה יוונית? אולי אאוריפידס לגלג והראה לי שהלאומיות הקדושה הזו היא לא יותר מצמאון לדם של עדר גברים? חיזוק לכך אני מוצאת באזכורים הרבים ששם בפי שחקניו-גבוריו אודות הלנה מטרויה, שבגללה הכל נהיה... הזוהי הלאומיות?
לא יצאתי בטוחה מהסיפור הזה, שאכן הערך הלאומי והדתי האירו את איפיגניה והפכו אותה מתמימה למיתוס. אמנם היא אומרת "למען יוון", אבל נראה לי ש"למען יוון" זוהי תובנה חדשה שהבינה את כוחו של הגורל, וזאת לצד ערך השוויון! חיי נערה רכה אינם שווים יותר מחיי חייל הולך לקרב. ומול הגורל הזה היא לוקחת בידיה את מעט הגורל שהיא יכולה, את האופן שבו היא מתמסרת למוות והופכת למיתוס. אשים מילים בפיה של ההולכת למות: גם אני כמוכם, גורלי נגזר להיות חיילת בצבא המשליכים את נפשם למען הלנה מטרויה שהיא התירוץ שלכם לצאת למלחמה.

חיפשתי ומצאתי תרגום לאנגלית של אאוריפידס בתרגומו של E. P. Coleridge מהמאה התשע עשרה.
מצטטת כאן את דברי התובנה של איפיגניה, עם קבלתה את הדין, הראויים לקריאה ומבחן נוספים עוד אחזור לזה.

עסקים כרגיל. או עסקס

2008-10-24T22:09:00.000-07:00

"הוא מכין לי ארוחה רומנטית
הוא לא יודע מה אני מכינה לו"
זהו המסר המופלא של יצרן החזיות המנצח טריומף. ערמומי וחתרני.
רק רגע...
מה יותר מתקדם ושוויוני מגבר שמכין ארוחה רומנטית לאהובתו? אין, אין על זה. אפילו יותר משוויוני. גם אם זה כבר רווח מאד אצל אנשים צעירים, עדיין יש לזה ברק מרהיב של גבר בוטח בעצמו שלא מפחד ללכת למטבח ולפנק את זוגתו, גבר שכל אשה תשמח שיהיה לה כזה.
זהו הגבר שלא פוחד לעשות תפקיד מסורתי של אשה.
וזוהי אשה שגאה בגבר שלה, כמו שאשה אוהבת להרגיש - משהו להתגאות בו..

אבל לא צריך להיות מאד מתוחכם כדי להבין שבעצם כלום, אבל ממש כלום, לא השתנה מאז ומתמיד. הוא נותן משהו - לא חשוב מה.
היא - נותנת סקס.
סחר חליפין.
האמת? אין לי אפילו בעיה עם זה. אני מכירה בנוסחה הזו כנוסחה של אמא טבע, שרק דורשת תשומת לב מיוחדת ועדינות וטיפול נאותים, כדי שלא תידרדר למשהו דוחה.
הבעיה שלי היא עם ההכחשה. עם חוסר ההכרה בעובדה שככה זה עובד. או עם הכרת יתר המביאה לניצול הנוסחה.
יש סקס מתוך אהבה. שזה הכי נחשב והכי נחשק. הוא אוהב אותי ואני אותו ואנחנו שנינו עצמאיים ומפרנסים איש /אשה את עצמה ולא זקוקים זו לכספה של זה וגם לא ההיפך, והסקס בינינו נטול כל גוון של "תני לי ואתן לך".
כמה אנחנו מכירים כאלה?

גם כשזה קורה בדיוק כך - זה לגמרי זמני, מוטען במופע הורמונים הדדי ומתואם על ידי אמא טבע. תיכף זה ייגמר ואז התסריט יכול להתפתח לכל מיני כיוונים - מייד נדבר על זה.

ויש סקס , בקצה השני, שקונים/מוכרים ומחביאים את האקט הזה מפני החוק/החברה

ויש סקס כזה. של טריומף מוכר החזיות, של עסקה שהמזומנים שבה לא מצלצלים בקול תרועה, אלא הם מתחבאים תחת מסווה כזה או אחר, סקס שהוא עסקת חליפין מוטמעת בחיים לכל אורכם...סקס שמעורבים בו עסקים ורגשות, תשוקות לצד חובות חברתיות, שמירה על שקט תעשייתי/שלום בית, תחושת חובה ומצפון, ריצוי הדדי, חשבון כלכלי, תן לי ואתן לך, או תני לי ואתן לך - הכל לפי העניין.
לפעמים העניין הזה אפוף אהבה.
לפעמים לא.

ומה עם הפרסומת הזו, אם כך? ראויה או לא?
לא יודעת.
היא לא מציעה שומדבר שאנחנו לא מכירים.
היא מצביעה חד וחלק על משמעות הסקס כסחורה. וזהו דבר שאנחנו לא אוהבים. אנחנו אוהבים להאמין שסקס זה אהבה.

פרסומת שלא מרמה, שבועטת את האמת לפנים.

אבל אם אני לא משתגעת על האמת הזו, מוכרחים לדחוף לי אותה?

ועיקר העיקרים - לגבי האנשים ובעיקר הנשים שלא כל כך שמים לב לפרטים ולא כל כך מודעים לאמיתות של החיים - היא מעודדת לטפח את הדבר הזה שמתקיים ושאנחנו לא כל כך אוהבים ולכן מכחישים.

מי מפחד מפורנוגרפיה

2008-10-17T23:40:00.000-07:00

הצילומים של מיכל חלבין שזכתה בפרס קונסטנטינר מעלים שאלה תמוהה מבחינתי. (אולי אני סתם מיושנת.) צילומי הילדות בבגד ים מאיימים על שלום הציבור, ועל שלום הילדות? אני לא מצליחה להבין מה הולך כאן. הנה זוהי השאלה ששואלת טלי גרבוז ב YNET:

איפה באמת עובר הגבול? האם זה בסדר לצלם את הילדה בבגד הים הוורוד, שחושף את מעלה הירכיים ומבליט התחלה רכה של שדיים?

והנה דיון מתיש ואינסופי שהביא שלל גישות שזו הפותחת מציגה בדיוק את שאלתה של טלי כהן גרבוז.

אני מנסה לחדד ולהבהיר את השאלה:

האם זה לא בסדר כי זה לא יאה ולא נאה ולא יפה לצלם חצי עירום שכזה? האם הלא בסדר הזה נכנס לקטגוריה של "לא מצלמים עירום ולא חצי עירום?" קטגוריה שלא ממש מיוחסת לאמנות עכשווית אלא לתפיסה דתית שמרנית.
או - האם זה לא בסדר כי צילום של ילדה עם נצני שדיים הוא אירוטי וזה לא בסדר להראות אירוטיקה שקשורה בילדה כי זה אומר פדופיליה? זה אומר שהצלמת חושפת את נטיותיה הפדופיליות? או פונה אל הפדופילים שבקרבנו? או בלי פדופיליה - זה לא בסדר כי זה מכריח אותנו להביט בסקס שיש בילדה מתבגרת ולא טוב לנו עם זה?
או - האם הצילום הזה לא בסדר כי הוא מסכן את שלום הילדות באשר הן - בהיותו מעורר ומגרה את הפושעים הפדופיליים?
ואולי זה לא בסדר כי עיסוק באירוטיקה באשר היא - זה לא בסדר - נראה לי קצת מטופש אפילו לנסח כך.

הפחד מסכנות לילדות מובן לי לגמרי, אלא שאני לא חושבת שצילומים כאלה - המוגדרים ומוצגים כאמנות - משנים כהוא זה את מידת הסיכון שהילדות נתונות בו. צריך לשמור על ילדות וצריך לפעול למניעת פשיעה אבל אי אפשר למנוע ולהימנע מלראות את הקיים:

ילדות צעירות מתחילות מתישהו לגדול ולהתבגר ולהיראות נערות סקסיות.

יותר מזה: ילדות צעירות, מאז ומתמיד, ובמיוחד כיום, כחלק מתהליך התפתחותן, ובעידוד הסביבה, שואפות להיות גדולות, כמו אמא, כמו השחקנית ההיא, כמו השדרנית הזו ... חלק מהן אולי אולי אולי, שואף להיות כמו פרופסורית למדעי המוח. והשאיפה הטבעית הזו מעודדת אותן מגיל צעיר לנסות נעלי עקב וליפסטיק של אמא, ובגד ים עם מבט מצועף שמציעים המגזינים

אז מה לא בסדר פה?

משהו באמת לא בסדר פה וצילומי הילדות מבטאים זאת בקיצוניות. היחס הדתי המקדש מראה חיצוני, מקדש תרבות הגוף, מקדש צריכה, היחס הזה של החברה לחיצוניות, זה מה שלא בסדר. צילומי הילדות הם אחד הביטויים של הדבר הזה. כשהפרסומות זועקות להגדיל ציצים, לקנות חזיה מעצבת, לחטב את הגוף במכוני כושר ויופי

כשהחנויות מוכרות בגדי ים ורודים וחושפניים לילדות, בדיוק כמו אלה של האמא החתיכה שלהן ושאר היפות הסלבס,

כשהטרנד של הילדות החוגגות בת מצווה הוא להצטלם ל"בוק" שבו הצילומים חושפניים וסקסיים פי כמה וכמה מאלו של חלבין, וזאת בחסות אבא-אמא, והבוק הזה באינטרנט ובכל מקום

כשכל זה קורה, צילומי ילדה עם ניצני ציצים לא מפתיעים ולא מרגשים ולא מחדשים. זה חלק מהעולם העכשווי.

ואם זה לא טוב - יש לשנות את הרקע לכל זה. לחזור לימים שבהם היה גבול חד בין ילדות לבגרות ימים שבהם ילדים נלחמו לחצות את הקו הזה והיום אין קו.

האם היו אלה ימים טובים יותר? נכונים יותר? אמיתיים יותר? בטוחים יותר?

אני לא אומרת שזה לא טוב. לא להתבלבל. אני אומרת שכך נראה העולם היום, והאמנות מציגה את העולם של היום

ואני אומרת שצריך לשמור על ילדות ולמנוע פשע

ואני אומרת שאסור להתבלבל בין שני הדברים ואסור לחשוב, כמו שחשבו בעידן ההוא, שצריך לכסות את הגוף של הילדה בצניעות כי חס וחלילה יבוא איזה גבר ויחשוק בה ויחטוף אותה.... ואסור לחשוב שלנו המבוגרים מותר לחשוף ולילדות לא. כי הן שלנו והן כמונו, בדמותנו ובצלמנו

אני אומרת - מידתיות.

ציור היום - רדי מייד?

2008-10-17T04:25:00.000-07:00

דיון מתנהל לו בקרב קוראי רותי דירקטור אודות מהותו של הציור היום.

עלתה האפשרות שכל ציור היום הוא רדי מייד.

והנה האפשרות שמציע פיטר דויג. לא הייתי קוראת לזה רדי מייד. בסך הכל נוף. כל כך הרבה נוף ציירו בעבר.

נוף עם אדם. בתוך הוידיאו - האדם מקבל עוד ייצוג - האדם המתבונן בנוף עם אדם שצייר בציורי ענק פיטר דויג.

אני מרגישה קסמים. לפתוח מסך מלא. כמה שאפשר.

ART TLV

2008-10-14T14:09:00.000-07:00

נחלת בנימין ורמב"ם..

grad student אליזבת פייטון?

2008-10-12T11:58:00.000-07:00

תענוג חדש בימים האחרונים. כל מיני שידורי וידיאו של תערוכות הכי מדוברות בעולם, ישר אצלי על המסך. אין על האינטרנו הזאת.

ועכשיו אחרון חביב - הפתיחה של אליזבת פייטון בניו מיוזיאום ב US.

והצלם מגיע על אופניים ישר לפתיחה ומראיין את מי שמזדמן. האוצרת עושה שיח גלריה ועונה על שאלה פרטית - מסבירה את הקשר והמשמעות של אמנות פיגורטיבית וקונספטואלית המיוחסת לפייטון. ואחר כך, פדיחה...

פייטון , אומר האיש הנכבד , מציירת כמו בוגרת טרייה.

לך תאמין למקצוענים.

ארט בזל 08

2008-10-10T02:16:00.000-07:00

Art 39 Basel international art fair 2008
Uploaded by vernissagetv

יום כיפור 2008

2008-10-09T16:45:00.000-07:00

שוטטתי ביום כיפור. רוב הזמן שיטוטים וירטואליים. וירטואלי זה מדומה, אומר המילון. ומתיחס למה שקורה רק על המסך ולא באמת. אבל מה המרחק בין התבוננות בוידיאו על המסך לבין צפיה בו בגלריה בברלין? אני מסכימה שציור גדול נראה אחרת כשהוא מוקטן על המסך. אבל שוטטתי, ואספתי דברים מברלין ומעוד מקומות.

ושוטטתי גם שיטוט ריאליסטי. לא וירטואלי. מהבית עד לבית הכנסת מפלסטיק שהמה מתפללים של יום כיפור וילדים עליזים ביום חג האופניים.

גלריה 1

גלריה 2

מניפסטה 2008 ROVERTO - ITALY (נפתח בחלון חדש)

רועי רוזן ואייל סיוון במניפסטה בטרנטו - גם. נפתח בחלון חדש)

לילה לבן פריס 08

2008-10-09T06:38:00.000-07:00

לילה לבן פריס 08

ארט תל אביב ART TLV בהלנה רובינשטיין

2008-10-01T03:42:00.000-07:00

כל השלטים בתל אביב הובילו להלנה רובינשטיין, הטופ של ארט תל אביב.
בכניסה לקחתי ברושור קטן ובו רשימת המציגים עם מספרים התואמים את מספרי העבודות המוצגות. בחלל - יש לכל עבודה מספר. שמות יש רק בברושור. מלבד שמות האמנחם וארצם אין שם דבר. מצב של עיוורון חלקי.
את שרה לוקאס שהציבה ישבן מתרומם מכסא משרדי קצת אינקויזיציוני אני זוכרת ומזהה גם בלי הברושור.
עכשיו אני פה והברושור לא פה, ואני לא יכולה לזכור שמות.

ונוס חתוכה מקלקר , של לאה אביטל. גם אני אוהבת את ונוס. הנה שלי. לזה קוראים "לנכס"?

מבט אל החניון המיתולוגי של ההיכל והבימה - פעם היו שם עיגולים של קדישמן מתרוממים אל השמים. השתמשתי בהם לפני זמן.. היום יש שם עמודים יורדים עמוק לאדמה. עליהם נחנה כשהכל ייגמר. כן בלאומליך.

וידיאו שמש עינג אותנו בצהרי היום, כל עוד לא מקרינים עליו מעשה ידי אדם.

ורותי דירקטור מספרת בהרחבה ובביקורתיות על ארט תל אביב בהלנה רובינשטיין